מנוע וצמיחה

פורסם: 20 באוק׳ 2010, 11:33 על ידי: Sustainability Org
04.10.2010  דפנה מאור

את מה שהבינו הרומאים והחלוצים באמריקה מבינים היום היטב גם באירלנד, ברזיל וסין: שגשוג כלכלי קשור קשר הדוק להתפתחות תחבורתית.

המצאת מנוע הבערה הפנימית, חפירת מנהרת הרכבת התחתית הראשונה, מסילות הברזל למערב ארה"ב, הטיסה הראשונה של האחים רייט - כשחושבים על השפעת התחבורה על המין האנושי, מתמקדים בעיקר במהפכת התחבורה של המאה ה-19. אבל כדי להבין עד לאן מגיעה חשיבותן של מערכות התחבורה לכלכלה לא צריך ללכת רחוק. מספיק להיזכר במה שקרה באירלנד רק לפני שנתיים.

במשבר הפיננסי של 2008 היתה כלכלת אירלנד בין הנפגעות הקשות ביותר. התשובה של ממשלת אירלנד למשבר היתה קיצוץ ברוטלי בתקציב, במטרה לחזור לאיזון ולרכוש את אמון המשקיעים. ואולם, אמרו לנו כלכלנים מקומיים, דווקא הפרויקט לסלילת כבישים מהירים באירלנד, שהחל עוד בשנות ה-80 וצפוי להגיע לסיומו בשנה הקרובה, לא נפל קורבן לחרב הגזירות הכלכליות.

אירלנד, שהיתה בשנות ה-70 אחת מהמדינות העניות בעולם המערבי, זכתה לתנופה כלכלית אדירה שהחלה בזכות סיוע שקיבלה בשנות ה-80 מהאיחוד האירופי שאליו הצטרפה. את כספי הסיוע השקיעה בעיקר בשני תחומים: חינוך, ומערכת כבישים שנועדה לרשת את האי דל-האוכלוסייה בדרכים מהירות. והנה, גם בשעת מצוקה כלכלית גדולה, היטיבו קברניטי המשק האירי להבין את החשיבות של קירוב הפריפריה למרכז, ולא ויתרו על פרויקט הכבישים החיוני למרות מחירו. הדרכים הידועות.

האירים, מתברר, שיננו היטב את לקח מהפכת התחבורה האמריקאית, אבל מהפכות תחבורה עצומות התחוללו גם בעולם העתיק, והגדולה שבהן היתה זו שחוללה האימפריה הרומית. הרומאים סללו דרכים לאורך 400 אלף קילומטר - מתוכם 80 אלף קילומטר מרוצפים - הורידו גבעות ומילאו עמקים, תלו גשרים וחיברו את העולם הידוע ממזרח למערב ומצפון לדרום. דרכים אלה שימשו להובלת סחורות ולנסיעת בני אדם - ובמידה רבה להתקדמותם של חילות רומא בכיבוש הפרובינציות הזרות. הרומאים כבשו דרכים באפריקה, חיברו את אירופה למזרח התיכון (באמצעות ויה מיליטריס), ובנו כביש עד פטרה שבירדן של ימינו. כמה מאותן דרכים עמדו מרוצפות מילניום שלם, והנתיבים שבהם עברו אחרות - בהם הדרך מרומא לטוסקנה (ויה קאסיה) והדרך מרומא לים האדריאטי (ויה סלאריה) - עדיין קיימים.

מערכת הדרכים היתה חיונית לשימור עוצמתה הצבאית של רומא. עליה נעו החיילים ברגל, הפרשים על סוסיהם והציוד שלהם בעגלות. ואולם, נוסף על ייעודן הצבאי של הדרכים הללו, הן שימשו להובלת סחורות שתרמו לשגשוגה הכלכלי של האימפריה. בסופו של דבר סייעו דרכים אלה למפלתה של רומא, כי עליהן צעדו צבאות הברברים שהסתערו עליה.

עד לראשית המאה ה-19 נותרו הדרכים, שהיו התשתית למערכות ההסעה, פחות או יותר בסטנדרט שקבע חיל ההנדסה הרומאי. בעיקר פחות. צ'ארלס דיקנס תאר את הדרכים באמריקה כ"סדרה מתחלפת של ביצות ובורות חצץ", ומערכות ההסעה של אז היו מורכבות בעיקר מכרכרות וממרכבות רתומות לסוסים, שנסעו במהירות של 6-7 קמ"ש. החוק קבע גם אגרות תובלה ונסיעה יקרות להפליא. אבל בתחילת המאה שוכלל מנוע הקיטור, שכבר היה מוכר באירופה מאז המאה ה-16, והניע את השינוי הגדול ביותר בהיסטוריה של אמצעי התחבורה: המעבר לכלי רכב ממונעים. מנוע הקיטור החדש פעל בלחץ גבוה והיה קטן יותר בהשוואה לקודמיו, מה שאיפשר להשתמש בו כדי להניע רכבות. המאה ה-19 היתה תור הזהב של הרכבת, שהיתה גם מנוע מרכזי במהפכה התעשייתית. רכבות היו שיפור ניכר לעומת אמצעים קודמים להובלת מטענים על פני מרחקים גדולים, כמו תעלות מים ונהרות, אבל השפעתן חרגה בהרבה משיפור ענף התובלה: מסילות הברזל שנבנו בארה"ב, בעיקר על ידי פועלים מהגרים מסין, איפשרו את התפשטות ההתיישבות מערבה, הניעו את הבהלה לזהב ולאחר אמצע המאה חיברו בין שני צדי היבשת. מכ-100 ק"מ של מסילות ב-1830, הגיע אורך המסילות לעשרות אלפי קילומטרים תוך דור אחד.

הרחק במזרח השקיעה האימפריה הבריטית בבניית מערכת מסילות בהודו, במה שנהפך לרשת הרכבות הרביעית באורכה בעולם. ההשקעה היתה נחוצה לבריטניה מטעמים צבאיים, אבל בדומה למקרה הרומאי, היו לה גם השלכות כלכליות משמעותיות. בכל רחבי אירופה קירבו מסילות הברזל מחוזות נידחים ועניים אל הערים הגדולות, הנמלים ומרכזי הסחר החשובים. הן איפשרו העברת סחורות באופן מהיר, עודדו הגירת עובדים והולידו עסקים שלא היו קיימים קודם לכן. גם בתוך הערים סייעו רכבות חשמליות או רכבות דיזל לחולל מהפכה בתחבורה ובהסעה העירונית.

סופה של המאה ה-19 הביא עמו המצאה חדשה, שבמקומות רבים בעולם כבשה את מקומן של מסילות הברזל כאמצעי ההסעה והתחבורה החשוב ביותר: המכונית. מנוע הבערה הפנימית היה קיים בצורה זו או אחרת כבר בתחילת המאה, אולם רק ב-1879 רשם קרל בנץ הגרמני פטנט על המנוע הראשון שתכנן, והוא נחשב לממציא האמיתי של מנוע הבערה הפנימית. זכות הראשונים על המצאת המכונית שמור, אם כן, לגרמנים, ולמרות זאת היתה ארצות הברית זו שהתאהבה ברעיון של כלי תחבורה אינדיבידואלי. פס הייצור הראשון למכוניות היה במפעל אולדסמוביל ב-1902, והוא שוכלל לגרסה יעילה יותר על ידי הנרי פורד ב-1914.

הצלחתה של המכונית שינתה את פניה של ארצות הברית יותר מכל מקום אחר עלי אדמות, וסמל זה של אינדיבידואליות עלה לגדולה בד בבד עם המערכת הכלכלית הקפיטליסטית. אילי רכבות לא חסרו בארה"ב, אבל את גטסבי הגדול – גיבורו של הרומן הידוע של סקוט פיצג'רלד על איל הון צעיר שמגיע משומקום ועולה לגדולה – אפשר לדמיין רק במכונית. ואכן, נסיעתו הרת הגורל במכונית היא נקודת השיא של הרומן המפורסם. עם זאת, התמכרותה של אמריקה למכונית הפרטית עלתה לה במחיר כלכלי כבד כעבור עשרות שנים, במשברי הנפט של שנות ה-70 וה-80, וגם במשבר הפיננסי האחרון שהמיט אסון על יצרניות הרכב הגדולות.

יש לנוע לנוע

התאווה למכוניות לא נעדרת כיום מהאימפריות הכלכליות המתעוררות. מדרום לארה"ב פיתחה ברזיל, אם מתוך כורח או בגלל הרצון להימנע מהתלות הכבדה בנפט, את השוק הגדול בעולם של מכוניות המונעות באתנול. אתנול מופק בברזיל מקני סוכר, שהם גידול נפוץ מאוד באזור הטרופי. יעילותו הכלכלית כבר הוטלה בספק, בעיקר בעבור שווקים רבים אחרים, אבל לזכותה של ברזיל יש לזקוף הישג משמעותי אחד לפחות: היא הצליחה להציג בפני העולם חלופה של ממש לבנזין ולדיזל.

בסין היו האופניים אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר, לפחות עד לעשור האחרון. גם היום גדושים רחובות ערי סין באלפי רוכבים, בשיטת תחבורה שאולי אהודה יותר רק בדנמרק, אך החיבה הסינית לאופניים לא נובעת רק ממודעות אקולוגית, אלא גם מכורח כלכלי. התוצר לנפש בסין נאמד כיום בכ-7,000 דולר (במונחי שוויון כח קנייה) לעומת 46 אלף דולר בארה"ב. עם התעשרותה של סין והעלייה ברמת החיים המירו סינים רבים את האופניים המסורתיים באופניים חשמליים, שכיום תופסים כ-20% מכלל כלי הרכב הדו גלגליים בסין, כולל אופניים ואופנועים, אך גם שם התשוקה האמיתית היא לרכב ארבע גלגלי.

Comments