קרבות אוויר: האמריקאים נגד קיזוז הפחמן בטיסות

פורסם: 28 בספט׳ 2010, 14:35 על ידי: Sustainability Org

חברות התעופה האמריקאיות מתנגדות לתוכנית להגבלת פליטות גזי החממה ולרפורמה הבריטית במיסוי שאמורה לעודד את חברות התעופה לצמצם את הפליטות. עסק ירוק

רז גודלניק | 26/9/2010 14:02
יש מספר דברים שחברות תעופה אמריקאיות מצטיינות בו. אחד מהם הוא מציאת דרכים מקוריות לגבות כסף מהנוסעים מעבר למחיר הטיסה. השני הוא מאבק חסר פשרות בכל יוזמה שתדרוש מהם תשלום כלשהו בגין פליטת גזי החממה מהמטוסים שלהן. בארצות הברית כמובן שאין להן מה להיות מודאגות – אין סכנה שמשהו כזה יקרה בעתיד הקרוב. האיום הזה מגיע אך ורק מעברו השני של האוקיינוס, מקום שם המחוקקים בדרך פלא כן מצליחים לאשר תוכניות להפחתת פליטות גזי חממה.

המאבקים הללו אינם מאתמול, אבל התוכניות האירופיות קרובות למימוש יותר מאי פעם ולכן גם זעקות הגוועלד של חברות התעופה האמריקאיות חזקות מתמיד. האירופים, מעשה שטן, מעמידים מולם לא רק חזית אחת, אלא שתיים – חקיקה אירופית להחלת תוכנית להגבלת פליטות ומסחר בהן ותוכנית בריטית לרפורמה במיסוי שאמורה לעודד את חברות התעופה לצמצם את פליטות גזי החממה. על קרבות האוויר הללו ומשמעותם לכיס שלנו בכתבה הבאה.

צילום: SXC
פליטת גזי חממה מטיסות בינלאומיות גדלה יותר מהר מכל סקטור אחר באיחוד האירופי צילום: SXC

הפחתת מספר המטוסים באוויר

נתחיל בבריטניה. הממשלה החדשה מבקשת לבצע רפורמה במיסי התעופה, באופן כזה שיעודד את חברות התעופה להקטין את פליטת גזי החממה. כיום המיסוי מתבסס על תחשיבים לפי מספר הנוסעים והמטרה היא לשנות את הבסיס למספר המטוסים שטסים ובכך לעודד את חברות התעופה להתייעל ולטוס עם מטוסים מלאים יותר. הרעיון הוא כמובן גם שהפחתת מספר המטוסים באוויר תוביל להפחתת פליטת גזי החממה של חברות התעופה.

על פניו יש בתוכנית הזו היגיון כלכלי מלבד היגיון סביבתי, כי היא מעודדת התייעלות, ולכן היא גם זוכה לתמיכה של חלק מחברות התעופה. מי שבעיקר צפוי ליהנות מהשינוי הן חברות תעופה שמתמחות בטיסות במחיר נמוך כמו איזיג'ט, שאחוז התפוסה של הטיסות שלהן גבוה יותר. דובר של איזיג'ט הסביר כי "מבחינה סביבתית, המס הנוכחי על בסיס נוסע נותן תמריץ הפוך – מטוסים מלאים משלמים מס גבוה יותר ומטוסים ריקים לא משלמים בכלל מס". הדובר קרא לממשלת בריטניה להחיל את המס גם על מטוסים פרטיים, מטוסי מטען ונוסעים זרים שעוצרים עצירת ביניים בממלכה בכדי להפוך את המס ל"הוגן וירוק יותר מבלי להגדיל את נטל המס על ציבור הנוסעים".

חברות התעופה האמריקאיות לעומת זאת רואות זאת באור אחר וחוששות שהשינוי הזה יגדיל את ההוצאות שלהן ויפגע בהן בתקופה שגם כך אינה קלה עבורן. הן לא התביישו והפעילו את הקשרים שלהן בוושינגטון מה שהוביל לבקשה מצד השגרירות האמריקאית בלונדון לממשלה הבריטית לשקול מחדש את הנושא. שר בריטי, שהגיב לעניין בעילום שם, אמר כי "השגרירות האמריקאית מצדדת בחברות התעופה האמריקאיות, אבל האמריקאים לא ירתיעו אותנו מלעשות את הדבר הנכון עבור משלמי המיסים שלנו והסביבה כאחד".


במקרה הזה לא נראה שהלחץ האמריקאי יעזור היות ומדובר בתוכנית שנכללה במצען של שתי מפלגות השלטון – השמרנים והליברל-דמוקרטים, ואשר זוכה גם לתמיכתו של שר האוצר הבריטי, ג'ורג' אוסבורן. הצפי כרגע הינו שהשינויים המוצעים במיסוי יאושרו במשרד האוצר הבריטי בחודשים הקרובים וייכנסו לתוקף כבר בשנה הבאה. לכל מי ששכח, מדובר באותה ממשלה שאחד הצעדים הראשונים שלה לאחר השבעתה היה ביטול התוכניות להקמת מסלול המראה נוסף בנמל התעופה היתרו. שרת התחבורה הבריטית ציינה אז כי "פליטות גזי החממה היו גורם משמעותי" בהחלטת הממשלה.

מנגנון ההגבלה ומסחר בפליטות

גם בקרב השני שמנהלות חברות התעופה האמריקאיות מצבן לא הרבה יותר טוב. בקרב הזה ה"אויב" שמנגד הוא האיחוד האירופי והוא רציני בכוונותיו לא פחות מהממשלה הבריטית. ב-2008 אישר הפרלמנט האירופי ברוב עצום חקיקה שקבעה שחברות התעופה נדרשות להקטין את פליטות גזי החממה שלהן החל מ-2012. בשנה הראשונה מדובר בהפחתה של שלושה אחוזים ולאחר מכן בחמישה אחוזים מדי שנה. התוכנית מבוססת על מנגנון ההגבלה ומסחר בפליטות (cap and trade), כאשר בשלב הראשון כל חברה תקבל הקצאה של פליטות, שכאמור תלך ותפחת עם הזמן, ומי שלא יעמוד בהקצאה שלו ויפלוט יותר ממה שהוקצה לו, יצטרך לקנות את ההפרש בשווקי הפחמן.

למרות שחלקן של טיסות בסך פליטות גזי החממה עומד על שניים-שלושה אחוזים בלבד, הרי שמדובר בענף שצומח במהירות ואמור להכפיל את 'תרומתו' לפליטות בתוך כעשור. נציב הסביבה באיחוד האירופי, סטאברוס דימאס, הסביר ב-2008 לאחר שהחוק נחקק כי "פליטת גזי חממה מטיסות בינלאומיות גדלה יותר מהר מכל סקטור אחר באיחוד האירופי, והצמיחה הזו מאיימת לערער את ההתקדמות הכוללת שלנו בהקטנת הפליטות".

חברות האמריקאיות לא מתרכזות כרגע דווקא בשאלה אם יש או אין טעם במיסוי שכזה לאור התרומה הצנועה יחסית של ענף התעופה לסך הפליטות לעומת סקטורים אחרים. מבחינתן זה פחות רלוונטי. הבעיה העיקרית שלהן היא כמובן המחיר הכלכלי שיידרש מהן כתוצאה מהמהלך הזה - לטענת איגוד חברות התעופה הבינלאומי (IATA) מדובר בעלויות של כשלושה מיליארד דולר, שרובן ככולן יגולגלו בסופו של דבר לצרכנים.

תג המחיר הזה הוא אמנם משמעותי, אבל לא יכול להביא לעצירת המהלך ולכן נתלות חברות התעופה האירופיות בטיעון שמהלכים כאלו, שכוללים חברות גם ממדינות מחוץ לאיחוד האירופי, צריכים להיעשות בהסכמה משותפת עם אותן מדינות ולא בכפייה. המאמצים לשכנע את האירופאים בעניין נעשים בשני ערוצים – דיפלומטי ומשפטי.

בערוץ הדיפלומטי, ארצות הברית, קנדה ומקסיקו פנו לארגון התעופה האזרחית הבינלאומית, המסונף לאו"ם, וביקשו ממנו להעביר החלטה בלשון זו, שאין לה אמנם אופי מחייב, אבל היא יכולה לייצר לחץ נוסף על האירופאים. בערוץ המשפטי, תבעו בשנה שעברה איגוד חברות התעופה האמריקאיות (ATA), אמריקן איירליינס, קונטינטל ויונייטד איירליינס את בריטניה,שהחלה לפעול ליישום החקיקה, בבקשה לעצור אותה. הטענה של האיגוד והחברות הייתה שהחקיקה  האירופאית "מפירה את הסכם התחבורה האווירית בין האיחוד האירופי וארצות הברית מ-2007 וכן את אמנת קיוטו". במילים אחרות, הניסיון של האירופים להכפיף חברות תעופה ממדינות אחרות לחוקים שלהן, איננו חוקי.

רוצות לנוע בקצב שנוח להן
הקרב המשפטי עוד נראה רחוק מכדי סיום. במאי השנה החליט בית המשפט האנגלי שהוא מעביר את התיק לבית המשפט האירופי לצדק בטענה שהמקרה מעלה שאלות רחבות יותר לגבי המשפט האירופי. המעניין הוא שאותן חברות עצמן הגישו במקביל תוכניות מעקב אחרי הפליטות שלהן לרשויות הבריטיות, בכדי ליהנות מההקצאה ללא תשלום של פליטות שניתנת כתמריץ לחברות שמגישות את הנתונים מוקדם יותר.

צריך להבהיר שחברות התעופה האמריקאיות הן לא היחידות שמתנגדות למהלך. הרבה חברות תעופה מן הסתם לא ממש מרוצות מהחקיקה הזו שמבקשת מהן לקחת אחריות על פליטות גזי החממה שלהן וכובלת אותן למנגנון כלכלי ששם תג מחיר על הפליטות הללו בכדי להמריץ פעולות הפחתה. גם לופטנזה, לדוגמה, התלוננה עוד ב-2008 שהמנגנון המוצע יעלה לחברה מאות מיליוני אירו ואינו תורם כלל מבחינה סביבתית. עם זאת אין ספק שההתנגדות האמריקאית היא הקולנית ביותר, מה עוד שהיא מצליחה לרתום לטובתה גם את הממשל האמריקאי בכדי להפעיל לחץ על האירופים.

הבהרה נוספת שנדרשת כאן היא שחברות התעופה האמריקאיות אינן חברות הנפט. הן בהחלט נעות בכיוון הנכון ועושות מאמץ להפחית את טביעת הרגל הפחמנית שלהן. רק בשבוע שעבר פירסמה יונייטד איירליינס את דוח האחריות החברתית האחרון שלה ובו היא מצביעה על הפחתה של 11% בפליטות גזי חממה בשנה האחרונה, שנבעה בין היתר גם מירידה בפעילות, אך גם מהחלפת 100 מטוסים ישנים ולא יעילים בחדשים. החברה גם הייתה לחברת התעופה המסחרית הראשונה שעושה ניסויים בשימוש בדלק חלופי סינטטי שמיוצר מגז טבעי.

עדיין, ליונייטד, כמו גם לחברות התעופה האמריקאיות האחרות יש בעיה להכפיף את עצמן לרגולציה שתכפה עליהן שינויים. הן רוצות לנוע בקצב שנוח להן. התפיסה שלהן היא של אחריות אבל בעירבון מוגבל – כן, אנחנו מוכנים לפעול, אבל באופן וולונטרי, לא כשמכופפים לנו את היד. הגישה הזו של אחריות וולונטרית והתנגדות לרגולציה כוללת מאפיינת הרבה חברות אמריקאיות ומסבירה לא מעט מדוע הניסיונות לחוקק את חוק האקלים כשלו בסנאט.

ומה מבחינת הצרכנים? האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר האמיתי של טיסה, גם אם זה אומר תוספת של כמה עשרות דולרים לכל קפיצה קטנה לאירופה? מסופקני. עובדה שכל מיני תוכניות קיזוז למיניהן שנתנו לנוסעים את האפשרות לרכוש קיזוזי פחמן עבור הטיסות שלהן לא הצליחו יותר מדי.

כשמדובר בטיסות, אנחנו, הצרכנים, בדיוק כמו חברות התעופה – מעדיפים לטאטא את הפליטות מתחת לשטיח ולקוות לטוב. זה לא שונה בהרבה ממיסוי של שקיות פלסטיק או הפעלת תוכניות מיחזור – אנחנו הרבה פעמים נעדיף את האופציה הקלה שהיא לא בהכרח הנכונה. במקרה הזה צריך להסתמך על מחוקק אחראי וטוב שיש באירופה עוד כמה כאלו, כמה אם נצטרך לשלם עוד קצת בכדי להגיע אליהם.

לכתבה באתר nrg
Comments