סוף-סוף מבינים בת"א שחייבים תחבורה ציבורית נורמלית

נשלח 27 בפבר׳ 2011, 6:49 על ידי Sustainability Org

כנראה שעיריית תל אביב באמת מבשלת מהפכה תחבורתית. וגם: האם יהיה לנו אומץ להפוך למשפחה בלי מכונית?

אביב לביא | 27/2/2011 11:57
תגיות: תל אביב (סביבה),תחבורה ציבורית

זמנים טובים הגיעו: באבן גבירול הולך להיות נתיב תחבורה ציבורית, והעירייה ומשרד התחבורה רבים על הקרדיט. כלומר זה פתאום נהיה כבוד להיות זה שחשב ראשון ודחף להפוך את תל אביב לידידותית לאוטובוסים.

ואני אומר: בואו נשים את הציניות בצד. אם רון חולדאי יחטוף גשם של עקיצות בכל פעם שהוא מאמץ באיחור אופנתי רעיון שגובש על ידי סיעת אופוזיציה משוקצת או פקיד מעצבן במשרד התחבורה לא נגיע רחוק. בואו נעזוב את זה. כמו שאומרים מאמני כדורסל נואשים בפסקי זמן או פוליטיקאים בראיונות עתירי קלישאות מה שחשוב זה העתיד

ולא העבר. עם קרדיט אי אפשר ללכת למכולת אבל עם אוטובוס באבן גבירול בהחלט אפשר לנסוע אליה.

בזמן האחרון יש תחושה שעיריית תל אביב עוברת תהליך אמיתי של הפנמה לגבי העתיד התחבורתי של העיר. תשמעו איך חולדאי מדבר, תקשיבו למשה טיומקין ראש רשות התחבורה והחניה. עושה רושם שהאסימון באמת מתחיל ליפול שם בעירייה (מעניין כמה שנים אחרי שאחרוני האסימונים בעולם ייכחדו הביטוי הזה עוד יישאר אתנו), והם מבינים שאם כל אזרח יתגלגל על שתי מכוניות לעולם לא יהיו פה מספיק חניות ומספיק כבישים בשביל לרצות את כולם.
איור: מושיק לין
אדם טבע ועיר איור: מושיק לין

שווה להחזיק מכונית?
השתנות העתים גורמת לנו להשתעשע בזמן האחרון במחשבה על פרידה מהמכונית המשפחתית. כלומר הפרידה ממילא כנראה תיכפה עלינו מתישהו: הטויוטה אמנם אפילו עוד לא בת עשר אבל התלאות והיחס המשפיל שספגה מאתנו גורמים לה להיראות לפחות כפליים מגילה.

במשרד להגנת הסביבה מקיימים פרויקט גריטה של מכוניות בנות 20 (בתמורה להפיכתה של הטרנטע לרצועות פח מקבלים המחאה על סך 3,000 שקל), אבל כששאלתי אם אוכל להשתחל לתכנית הסבירו לי שמה שקובע זו שנת הייצור ולא מצב הפחחות.

השאלה היא לאן פנינו מועדות ביום שאחרי הטויוטה. הרי ממילא אנחנו לא משתמשים בה לתנועה בתוך העיר. ברוב ימות השבוע היא מעלה אבק בחניה. פעם-פעמיים בשבוע היא נשלפת ממקומה לטובת נסיעות עבודה מחוץ לעיר וכמובן טיולים משפחתיים בשבתות. האם בשביל זה שווה להחזיק מכונית?

אשתי טוענת בתוקף שלא. היא משוכנעת שאנחנו יכולים להסתדר מצוין עם שירותיה של חברת שיתוף המכוניות המשגשגת car2go. אמרתי לה שאני מוכן לחשוב על זה ברצינות בתנאי שהיא תכין תכנית עסקית שתכלול השוואה מפורטת של ההוצאות הכספיות בכל אחת מהחלופות. הבעיה היא שלבקש מאשתי להכין תכנית עסקית זה כמו לבקש ממני להתקין טאג'ין עגל בשקדים וצימוקים.

ההצעה שאשתי תבחן את ההיבטים התקציביים של הוויתור על הפרייבט הייתה משולה מבחינתי להקמת ועדה: צעד שנועד לקבור את הרעיון. אלא שלמרבה החרדה היא לקחה את זה ברצינות ובימים האחרונים הבחנתי שהיא נוברת בחשבונות האשראי שלנו כדי לחשב את ההוצאות על ביטוחים מוסכים ותדלוקים. אם היא תצליח להוכיח באותות במופתים ובמחשבון כיס שהחיים בלי מכונית יותר זולים יגיע השלב הקשה באמת: ההתמודדות עם הפן הפסיכולוגי של המהלך.

לא שיש לי חולשה למכוניות. להפך. היחס שלי כלפיהן פונקציונלי לחלוטין. לדידי מדובר באביזר שתפקידו להביא אותי במהירות האפשרית ממקום למקום. הבעיה היא שקשה לי להתרגל למחשבה שהאביזר הזה לא יעמוד ממש מתחת לבית. מבחינתי המכונית שלי יכולה להיות מג'ויפת, מטונפת, חורקת ולא מעודכנת - ובלבד שתהיה קרובה.

לעומת זאת הרעיון להתערטל מרכוש בהחלט קוסם לי. ולא רק מרכוש - החיים בלי טסט שנתי, מוסך דושנתי (במקרה הטוב), ביטוח חובה צד ג' ותחנות דלק מצטיירים בעיניי כחופשיים ומאושרים. כמי שמסתובב בעולם עם חרדה עמוקה מביורוקרטיה הפרידה מכל הפרוצדורות שמגיעות יחד עם רכב פרטי מהווה פיתוי גדול.

מצד שני עם מכונית של מישהו אחר - לצורך העניין של חברת ההשכרה - לעולם לא יהיה לי החופש לעשות מה שאני עושה מאז 2002 עם הטויוטה המסורה שלי: מדמיין שהיא 4X4, מדלג על דרכי עפר וסלעים בגליל ושומע את השסי צועק הצילו.

ועכשיו אחרי הווידוי הזה אשתי יכולה לפרוש סופית מהכנת התכנית העסקית של המעבר ל-car2go: ממילא אין שום סיכוי שהם יסכימו לתת לנו להתקרב אל המכוניות המצוחצחות שלהם.

לכתבה באתר nrg
Comments