תנו לרכבת לנצח

פורסם: 5 בפבר׳ 2012, 9:37 על ידי: Sustainability Org

רכבת צפופה עד אימה שבה קשישים, נשים בהריון וסתם אנשי עסקים בדרך למשרד יושבים במעבר ונדחסים בין צ'ימידנים - זה בדיוק מה שמשגר את האזרחים בחזרה לרכב הפרטי, אל הפקקים, התאונות הקטלניות, זיהום האוויר ומחירי הדלק המאמירים. למה המדינה לא משקיעה ברכבת כמו שהיא משקיעה במחלפים?

אביב לביא | mako | פורסם 24/01/12 08:00
חיילים משלמים על כרטיס נסיעה ברכבת (צילום: יוסי זילברמן, חדשות 2)
אני מכיר לא מעט אנשים שגיהינום יום א' הוא החסם שמונע מהם לוותר על הפרייבט
צילום׃ יוסי זילברמן, חדשות 2
 
אם מישהו אומר לכם שהגודל לא משנה, אל תאמינו לו. לראייה: תמצית מהומת הרכבת של תחילת השבוע מקופלת בגודל של כותרות העיתונים. אתם מוזמנים לניסוי קצר בתקשורת: הניחו אלה מול אלה את הכותרות ההיסטריות, הצעקניות והזועמות שנפרשו בעיתוני בוקר יום ראשון, אלה שבישרו על בוא האפוקליפסה, ואת הכותרות הצנועות, הכמעט מבוישות, של עיתוני יום שני. ההר הוליד חתלתול. החיילים הגיעו בשלום לבסיסם, ואפשר לעבור לפסטיבל ההתלהמות הבא.

הרכבת חטפה בימים האחרונים מטחים של אש וגופרית, אבל הסיפור הוא בכלל על צה"ל. כבר לפני כמה שנים הגיעו ברכבת למסקנה שהסיוט שמתרחש בקרונות ביום ראשון בבוקר לא יכול להימשך. הפתרון הראשון שעלה על השולחן, ואף זכה לתמיכת קצינים בכירים בהווה ולשעבר, היה דחיית שעת ההגעה של חיילים לבסיסים המרוחקים. לפי המתווה הזה החיילים היו ממשיכים לנסוע ברכבת, אבל אחרי שעות העומס, ומגיעים מאוחר יותר לבסיס מתוך הנחה שממילא יום ראשון הוא יום אבוד למחצה. הצבא, מסיבותיו שלו, התנגד, וכך נולד פרויקט האוטובוסים שיצא אתמול לדרך בהמולה רבה.

אני לא מזלזל באי הנוחות שנגרמה לחיילים (נו, אתם יודעים, גם לי פעם היה קיטבג וגם אני הייתי צריך להיגרר איתו עד רמת הגולן), אבל אתמול קרה דבר טוב בסדר העדיפויות הלאומי שלנו: התחבורה הציבורית הוצבה לפני הסנטימנט הצבאי. רכבת צפופה עד אימה שבה קשישים, נשים בהריון וסתם אנשי עסקים בדרך למשרד יושבים במעבר ונדחסים בין צ'ימידנים היא רכבת לא אטרקטיבית שמשגרת את האזרחים בחזרה לרכב הפרטי, אל הפקקים, התאונות הקטלניות, זיהום האוויר ומחירי הדלק המאמירים. למדינת ישראל יש אינטרס למשוך את הציבור אל הרכבת, לא להרחיק אותו ממנה. אני מכיר לא מעט אנשים שגיהינום יום א' הוא החסם שמונע מהם לוותר על הפרייבט. את החסם הזה הגיע הזמן להסיר.

בימים האחרונים האוויר התקשורתי התמלא בזעקות שבר של הורי חיילים, או בשמם המעודכן "הילדים של כולנו". קולם של האזרחים שמשתמשים ברכבת על בסיס קבוע נשמע פחות. אבל הקולות האלה קיימים, וחלקם הגיעו אליי – מיילים וטלפונים ממי שמשלמים במיטב כספם עבור ההגעה ברכבת לעבודה, ומקבלים בתמורה נסיעה בעמידה עם קת של רובה תקועה בצלעות. אין בליבם על החיילים, אבל יש להם בטן מלאה על מי שדוחס אותם ואת החיילים לתוך קרון אחד וחושב – כלומר, חשב – שהכל בסדר.

ולקרונות לא נשאר

ועכשיו, לאירוניה: השבוע אולי נרשם ניצחון נקודתי של סדר היום האזרחי, אבל בתמונה הכוללת החיילים נאלצו להידחק מהרכבת דווקא בגלל שבישראל שולט סדר עדיפויות בטחוני מובהק. לצרכים אזרחיים כמו הרכבת נזרקים רק פירורים. את העודף שנותר מרכישת מטוסים וטנקים משקיעה המדינה – וזה התחיל הרבה לפני הממשלה הנוכחית – בבניית מחלפים וכבישים לטובת המכוניות הפרטיות. מה הפלא שלקרונות לא נשאר?

על פי נתוני ה-OECD, בכל השנים בעשור האחרון למעט שתיים, הממשלה השקיעה בתשתיות תחבורה פרטית הרבה יותר מאשר בתחבורה הציבורית. הנימוק הנצחי של מקבלי ההחלטות: זה מה שהעם רוצה, אין סיכוי שנצליח להעביר את הישראלים המפונקים מהפרייבט לרכבת. ובכן, הפתעה: כשנותנים לישראלים רכבת, גם אם כזו שרמת השירות בה נמצאת בפיגור של שני עשורים אחרי העולם המודרני, הם מסתערים עליה בהמוניהם. אחרי שנים של הזנחה, קיצוצים ופיגור ברכישה ובהיערכות, יש הרבה יותר נוסעים מקרונות, עד כדי כך שצריך להוריד אותם ולשגר אותם לאוטובוסים.

אם להיות אופטימיים, אולי נרשמה אתמול תפנית בסיפור חייה של התחבורה הציבורית הכושלת שלנו: לפתע התברר לממשלה שהעם! דורש! רכבת טובה בפרט, ותחבורה ציבורית יעילה בכלל. תחבורה ציבורית איכותית היא המפתח הראשון לצדק חברתי וסביבתי, שני מונחים שמאז הקיץ הועם זוהרם, אבל אתמול התברר שיש להם עדיין ביקוש גבוה. ממש כמו לרכבת.

Comments