אופטימיזם טכנולוגי והמכונית החשמלית

נשלח 27 ביוני 2011, 13:43 על ידי Sustainability Org

23/06/2011 מאת אוהד קרני

בפוסט הקודם כתבתי על הבעייתיות שבפתרון המכונית החשמלית. הבאתי מחקרים וטענות של גופים כגון ה-OECD, חברת מקינזי, מרכז המחקר של הכנסת ועוד, המעידים על חוסר ההיגיון הכלכלי והסביבתי בקידום פרויקט המכונית החשמלית בכלל ובפרט במקרה הישראלי על ידי בטר פלייס. גופים אלו אינם ארגוני שוליים הזויים אלא גופים הפועלים בלב הממסד והמיינסטרים. לכן נשאלת השאלה מדוע בכל זאת כה רבים בקרב מקבלי ההחלטות וכלי התקשורת תומכים ומקדמים את פתרון המכונית החשמלית? מדוע נשיא המדינה מתנהג כאילו היה אחרון הפרזנטורים של בטר פלייס? למה כל חודשיים לערך אנחנו רואים שר או סגן שר בסיבוב צילומים במושב הנהג המחושמל?

"אתה רואה שמעון - ככה תראה המדרכה של העתיד - קטנה, מוקפת כביש ועם עמודים באמצע"

אולי אני תמים, אבל אני באמת מאמין ברצון הטוב של משרד האוצר המסבסד את המכונית החשמלית ושל משרד התשתיות, אשר מבטיח את היתרון התחרותי של בטר פלייס בעזוז ובמרץ, באמצעות תקנות הטעינה המנוהלת. אני גם מסמפת את ההתלהבות הכנה של שמעון פרס אל מול עמוד הטעינה הכחלחל, כמו היה אחרון הגיקים הטכנולוגים. אני בטוח ששאיפתם היא להצעיד את ישראל קדימה כמובילת המהפכה הירוקה בתחבורה והם השתכנעו שבטר פלייס יודעת איך להגיע לשם. אבל לצערנו הדרך למונופול רצופה כוונות ירוקות.

ההיסחפות הכללית אחרי אגסי והמכונית הנטענת היא ביטוי להטיה הנפוצה של ה"אופטימיזם הטכנולוגי". האופטימיסטים הטכנולוגים רואים בהתקדמות הטכנולוגית מזור לכל בעייתנו, ללא שנאלץ לשנות דבר בהתנהלותנו. זה בדיוק מה שבטר פלייס מוכרת לנו – אור ירוק להמשיך ולהתנהל באותה דרך בעייתית. מי שביקר במרכז המבקרים של בטר פלייס, חזה באגסי פונה אליו מעל הפודיום האור קולי שלו ומסביר שהלוואי והיינו יכולים לצמצם את השימוש ברכב הפרטי, אבל זה בלתי אפשרי ולכן יש למצוא פתרון שיאפשר לנו להמשיך ולנסוע לכל מקום עם קופסת הפלדה על הגלגלים האישית שלנו. פה קבור הכלב – בטר פלייס איננה במהותה כוח מהפכני אלא דווקא כוח שמרני השואף לשמר את תעשיית הרכב, על כל החצנותיה השליליות וחוסר יעילותה. עזבו את הפקקים, בעיות החנייה, העלות הכבדה של תשתיות הכבישים, תאונות הדרכים, הרחבת פערי הנגישות לשכבות מוחלשות, הפרבור הזוחל ושאר מרעין בישין – מבחינת בטר פלייס ורנו מה שחשוב זה לשמור על שיטת התחבורה הבזבזנית הזו בפעולה. למעשה, כמו כדי להגיד שחוסר היעילות לא חמק מעיניהם, בהמשך סרטון התדמית במרכז המבקרים, מסבירים לנו שאין בעיה להתבסס על תשתית טעינה חשמלית רגילה במרבית הנסיעות, שכן הרכב הפרטי הממוצע חונה ללא תזוזה 22 שעות ביממה – אכן מופת לשימוש יעיל.

ובכל זאת הרעיון הזה קונה אנשים רבים אשר חוששים מלהוביל שינוי נורמטיבי באופן ההתנהלות היום-יומי שלנו. הם מחפשים הוקוס פוקוס טכנולוגי אשר יאפשר לנו ללכת עם ולהרגיש בלי. התחליף הירוק והזול בהרבה – קידום של תחבורה ציבורית יעילה – הוא הרבה פחות סקסי ודורש מאיתנו לצאת ממושב הנהג הפרטי ולעבור למושב האוטובוס. שלא תבינו אותי לא נכון, ברור שטכנולוגיה יכולה לשפר את איכות חיינו, אבל על פי רוב היא גם יוצרת בעיות חדשות על הדרך. אנו רואים דוגמאות לדילמה הטכנולוגית בחזיתות רבות של המשבר הסביבתי: התפלה היא פתרון למשבר המים, אך בזבזנית אנרגטית; אנרגיה גרענית יכולה לספק לנו אנרגיה זולה, אבל מייצרת פסולת רדיואקטיבית שאיננו יודעים כיצד לטפל בה; שימוש בטורבינות רוח אינו מייצר פסולת, אך מוביל להרס נרחב של שטחים פתוחים; ועוד ועוד.

השימוש בטכנולוגיות חדשות אינו ניטרלי ותלוי מאוד באינטרסים הכלכליים והפוליטים של קבוצות כוח שונות – במקרה זה באינטרסים של תעשיית הרכב. רנו רוצה שתמשיכו לקנות רכבים פרטיים ובטר פלייס רוצה שתיסעו בהם כמה שיותר. הרשויות נופלות קורבן למצג הירוק-לכאורה ופורשות שטיח אדום של הקלות בפני המכונית החשמלית. בינתיים, ניהול בלתי יעיל והשקעות נמוכות בתחבורה הציבורית מובילים לדעיכתה האיטית. רפורמות נוסח "הפעימה השניה" מתוקצבות בסכומים מצחיקים של 50 מיליון ש"ח ומאבקי כוח בין הגורמים השונים מעכבים את הקמתה של רשות מטרופולינית לניהול התחבורה בגוש דן. אופניים, אוטובוסים ורכבות הם אולי נטולי השיק של גאדג'טים טכנולוגים חדשניים ודורשים מאיתנו לשנות הרגלים, אבל אלו הם הפתרונות המגלמים חזון תחבורה בר-קיימא וצודק – על באמת.

לפוסט בבלוג של אוהד קרני

Comments