"בישראל הדבר החמקמק הזה, שנקרא עירוניוּת, נעלם"

פורסם: 9 בינו׳ 2013, 6:47 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 9 בינו׳ 2013, 6:48 ]
אחרי שעבד עם האדריכל הגאון רֵם קוּלהאס, ניהל פרויקטים בינלאומיים עצומים והקים משרד מבריק בניו יורק, ארז אלה רוצה לשנות את הנוף הישראלי - והוא מתחיל מהתחנה המרכזית הישנה בתל אביב
מאת יונת נחמני, 9/1/2013

מהבניין הסתמי למראה, הממוקם בין מוסכים לאולפני הקלטה, נשקף הנוף של נתיבי איילון. סביב השולחנות הלבנים הרחבים, בחלל לא גדול, יושבים כ־20 צעירים שרוכנים על מחשבים, מפות ושרטוטים.


במבט ראשון קשה להאמין שבחלל הפתוח ונטול הייחוד הזה פועל משרד HQ, אחת מפירמות האדריכלות המבטיחות בישראל. קשה עוד יותר להאמין שבין הצעירים הללו יושב האדריכל ארז אלה (41) - מבעלי המשרד, שברקורד העשיר שלו גם הקמת משרד האדריכלים הניו־יורקי המצליח REX, ועוד לפני כן עבודה צמודה עם רם קוּלהאס, מכוכבי האדריכלות הבולטים בעולם, והובלת פרויקטים ענקיים במשרדו.

 

הבחירה של אלה לעבוד בין ובתוך הכפופים לו אינה מקרית: לדבריו, הוא רואה את תפקיד האדריכל כעורך, ואת האדריכלות כעבודת צוות. מהעמדה הזאת, עם שותפיו מתן ספיר, אריאל אילן וזהר אלטמן, הוא חולש על שורת פרויקטים בארץ ובחו"ל, על השלוחה הצרפתית של המשרד, ועל חברת הייעוץ הסביבתי גרינגו. בצד כל אלה הוא גם עומד בראש מסלול "אדריכלות, בנייה, סביבה" בבצלאל.

 

אלה בתחנה המרכזית, בסמוך למקום שבו ייבנה בית הספר מנשר. "צריך הרבה אומץ כדי לבנות שם"
אלה בתחנה המרכזית, בסמוך למקום שבו ייבנה בית הספר מנשר. "צריך הרבה אומץ כדי לבנות שם"צילום: רמי זרנגר

 

קצב העבודה ב־HQ הוא קדחתני: במשרד מייעצים לעיריית בת ים בנושאים תכנוניים ומתכננים הקמת 40 גני ילדים בעיר; מעצבים את הקמפוס החדש של בית הספר לאמנות מנשר שיעמוד בתחנה המרכזית הישנה, ולצדו בניין מגורים של 50 דירות ברחוב פין 1, מקום ששימש זירת פעילות לסוחרי סמים; ומתכננים תוכנית אב לשכונת נווה שרת בתל אביב (עם האדריכלית נילי פוך). אלה עצמו עובד גם על פרויקטים בינלאומיים גדולים, כמו הקמת המטה הישראלי של חברת תקשורת אמריקאית גדולה בשדרות רוטשילד בתל אביב, ומנווט את השלוחה הצרפתית של משרד HQ, שהוקמה לאחרונה, בעבודה על שלושה פרויקטים של דיור סוציאלי בצרפת, שכוללים מאות יחידות דיור.

 

הפרויקט האחרון הזה משתלב היטב בתפיסתו של אלה, שלפיה לאדריכלות יש אחריות חברתית. "מחאת הדיור החזירה את הרלבנטיות של אדריכלות כדיסציפלינה עם אמירה חברתית", הוא אומר. "הזעם היה על זה שלא יכול להיות שיש מקום מגודר וגרים בו בעשרות אלפי שקלים, ושני מטר ליד אין כסף לשכר דירה. בשלב מסוים הפערים גדולים מכדי לגשר עליהם. ואנחנו מתקרבים לזה".

 

אז מה הפתרון?

"אין פתרון אחד. יש פתרונות נקודתיים, והאתגר הוא למצוא אותם. אני לא טוען שצריך לחזור לסוציאליזם; המנגנון עובד, אבל הוא כל כך השתכלל שהוא התחיל לאכול את עצמו. צריך לשנות אותו מבפנים, להגיד מה חשוב באמת, והמשבר הוא הזדמנות טובה לעשות את זה".

 

ואלה עושה את זה, בניין אחרי בניין. "בקמפוס מנשר, למשל, ניסינו לתמוך בסביבה באמצעות בנייה במפלס הרחוב", הוא מצהיר. "זה לא שנתקן עם זה את העולם, אבל כן ישבנו ודיברנו המון עם אנשים ובדקנו מה הם צריכים, והתוכניות שלנו מנסות לענות על זה".

 

בית הספר לאמנות מנשר, התחנה המרכזית. "עודד ידעיה, מנהל מנשר, רצה שהקמפוס יהיה בתחנה הישנה, מקום שבו הוא יוכל להשפיע. שאלנו את עצמנו איך לשלב את הבניין בסביבה, וגם לבנות אותו בתקציב מצומצם. הפתרון היה למקם הרבה פונקציות ציבוריות של הבניין - גלריות, ספרייה, קפטריה - במפלס הרחוב. זה מנוגד לרוב בתי הספר בארץ, שעטופים בגדר ולא מייצרים שום חוויה עירונית"
בית הספר לאמנות מנשר, התחנה המרכזית. "עודד ידעיה, מנהל מנשר, רצה שהקמפוס יהיה בתחנה הישנה, מקום שבו הוא יוכל להשפיע. שאלנו את עצמנו איך לשלב את הבניין בסביבה, וגם לבנות אותו בתקציב מצומצם. הפתרון היה למקם הרבה פונקציות ציבוריות של הבניין - גלריות, ספרייה, קפטריה - במפלס הרחוב. זה מנוגד לרוב בתי הספר בארץ, שעטופים בגדר ולא מייצרים שום חוויה עירונית"צילום: HQ Architects

 

הקמפוס כולל את בית אגד, ששתי קומותיו משופצות כעת וישמשו את המחלקות לציור ולפיסול בשנת הלימודים הבאה, ולצדו בניין חדש בן חמש קומות, עטוף רפפות, שייפתח לגינה המתוכננת במקום שבו עמדו רציפי האוטובוסים. "עודד ידעיה, מנהל מנשר, רצה שהקמפוס יהיה במקום שבו הוא יוכל להשפיע, והתחנה הישנה מתאימה לזה. צריך הרבה אומץ כדי לבנות שם, אבל מה שמעניין זה שכבר עכשיו, בזמן השיפוץ, רואים שינוי, וכל מיני גורמים שליליים יוצאים מהמקום".

 

איך מתכננים מבנה ציבור במקום כזה?

"השאלות ששאלנו בתכנון היו איך בית ספר לאמנות משתלב בסביבתו, ואיך לבנות אותו בתקציב מצומצם כל כך. הפתרון היה בניין פשוט ומרובע עם קומות טיפוסיות, בלי הרואיקה צורנית, שהרבה פונקציות ציבוריות שלו - גלריות, ספרייה, קפטריה - יהיו במפלס הרחוב. זה מנוגד לרוב בתי הספר בארץ, שעטופים בגדר עם שומר בכניסה, ולא מייצרים שום חוויה עירונית. זה אמנם שינוי מינורי, זה לא שכל העובדים הזרים יהפכו פתאום לאינטלקטואלים, אבל מערכת היחסים והתפקידים החברתיים מקבלים משמעות אחרת".

 

"רק ב־OMA הבנתי שאדריכלות יכולה לחולל שינוי"

 

נוכח התפיסה האידיאליסטית שלו, קצת מפתיע לגלות שאלה הגיע לאדריכלות "בטעות": "השתחררתי מהצבא אחרי חמש שנים כקצין ביחידת החילוץ של חיל האוויר. עשיתי את המסלול הרגיל של טיול בדרום אמריקה, והתחנה הבאה היתה ללמוד. ביקשתי מאמא שלי שתברר מה החוג שתאריך ההרשמה שלו הוא הכי מאוחר, וזה היה אדריכלות באוניברסיטת תל אביב. אז אמרתי לה בטלפון 'תרשמי אותי'".

 

אבל החופש היחסי שמצא בחוג התל־אביבי, שהיה אז בחיתוליו, לא סיפק אותו. "לא הבנתי מה מדברים איתי, לא התחברתי בשום רמה, והכל שעמם אותי. אחרי שלוש שנים נמאס לי והחלטתי להמשיך הלאה".

 

גני ילדים, בת ים. "הבנו שמסה של 40 כיתות גן ב־18 מבנים ברחבי העיר מכילה פוטנציאל גדול מהגנים עצמם, ומאפשרת שינוי עירוני. החלטנו לנצל את העובדה שהתקנות מחייבות לבנות את הגנים עם תקרה חזקה שתאפשר תוספת קומה בעתיד, ומיקמנו על הגגות פונקציות ציבוריות כמו מגרשי ספורט, גינות וגגות ירוקים. במילים אחרות, הוספנו לעיר מרחב ציבורי"
גני ילדים, בת ים. "הבנו שמסה של 40 כיתות גן ב־18 מבנים ברחבי העיר מכילה פוטנציאל גדול מהגנים עצמם, ומאפשרת שינוי עירוני. החלטנו לנצל את העובדה שהתקנות מחייבות לבנות את הגנים עם תקרה חזקה שתאפשר תוספת קומה בעתיד, ומיקמנו על הגגות פונקציות ציבוריות כמו מגרשי ספורט, גינות וגגות ירוקים. במילים אחרות, הוספנו לעיר מרחב ציבורי"

 

התחנה הבאה היתה שנת לימודי אדריכלות בדלפט שבהולנד. גם שם הוא לא הרגיש במקום, אבל אז נקרתה בדרכו הזדמנות שאסור לפספס: "שמעתי שב־OMA, המשרד של רם קולהאס ברוטרדם, מחפשים בוני מודלים, והלכתי לשם - בלי תיק עבודות, בלי כלום. שאלו אותי אם יצא לי לעשות יציקות פוליאסטר, וכמו ישראלי טוב עניתי 'כן'. מכרתי משהו שאין לי. שם האדריכלות תפסה אותי לחלוטין. הבנתי שדרכה, אפשר לחולל שינוי".

 

קולהאס, חתן פרס פריצקר לארכיטקטורה, הוא אחד מענקי האדריכלות העכשווית, ונודע בשילוב שהוא עושה בין תיאוריה ומחקר לפרקטיקה אדריכלית. הוא החל את דרכו כעיתונאי ולמד ארכיטקטורה ב־AA בלונדון ובאוניברסיטת קורנל. ב־1975 הוא הקים את OMA (ראשי תיבות של Office for Metropolitan Architecture) - מהחשובים שבמשרדי האדריכלות כיום, שמוציא תחת ידיו בניינים בעיצוב נועז וייחודי ברחבי העולם, ובהם הספרייה העירונית של סיאטל, המשרדים הראשיים של בנק רוטשילד בלונדון ומרכז המוזיקה בעיר פורטו בפורטוגל.

 

אלה שב לארץ, סיים את לימודיו וחזר ל־OMA בתור אדריכל. "מפה לשם השתלבתי בהרבה פרויקטים והתקדמתי לתפקיד אדריכל פרויקטים של מרכז הטלוויזיה הלאומית הסינית בבייג'ינג (CCTV)".

 

המבנה הזה, שאלה מציין את שמו כמעט כלאחר יד, נחשב לאחד המבריקים שנבנו אי פעם ולהישג אדריכלי כביר: מדובר בשני גורדי שחקים שמחוברים ביניהם בראשם ובבסיסם, כך שבאמצע נוצר מעין חלון ענק; ולצדם בניין נוסף של 160 מטר (בערך כגובהו של מרכז עזריאלי) שנראה כמו מנסרה שהתפרעה, ושאת בנייתו ניהל אלה בראש צוות של 20 איש, רק שלוש שנים לאחר שסיים את לימודיו. שלושה חודשים לפני השלמתו המיועדת פרצה בבניין שריפה שמעכבת את השלמתו גם כעת. "הפרויקט הזה מסמל תקופה: עד המשבר הכלכלי ב־2008 הרעיון היה כמה שיותר גדול, גבוה וחזק, וכסף לא היה אישיו. הבניין כלל את שני אולפני ההקלטות הגדולים בעולם, תיאטרון ענק, אולם אירועים, מוזיאון ומלון גדול. קשה לי להאמין שיבנו משהו כזה שוב".

 

מגדל בפרויקט CCTV, בייג'ינג. "הסינים רצו שנבנה להם 'לנדמרק'. הפרויקט הזה מסמל תקופה: עד המשבר הכלכלי ב־2008 הרעיון היה כמה שיותר גדול, גבוה וחזק, וכסף לא היה אישיו. קשה לי להאמין שיבנו משהו כזה שוב: הבניין הזה כלל את שני אולפני ההקלטות הגדולים בעולם, תיאטרון ענק, מלון גדול, מרכז כנסים ומוזיאון. היה שם מאמץ מקצועי עצום, שדחק שאלות של מוסר הצידה"
מגדל בפרויקט CCTV, בייג'ינג. "הסינים רצו שנבנה להם 'לנדמרק'. הפרויקט הזה מסמל תקופה: עד המשבר הכלכלי ב־2008 הרעיון היה כמה שיותר גדול, גבוה וחזק, וכסף לא היה אישיו. קשה לי להאמין שיבנו משהו כזה שוב: הבניין הזה כלל את שני אולפני ההקלטות הגדולים בעולם, תיאטרון ענק, מלון גדול, מרכז כנסים ומוזיאון. היה שם מאמץ מקצועי עצום, שדחק שאלות של מוסר הצידה"צילום: בלומברג

 

OMA ספגו המון ביקורת על ההשלכות המוסריות של הפרויקט.

"היה שם מאמץ מקצועי עצום, שדחק שאלות של מוסר הצידה. היינו צוות גדול שעבד על הבניינים האלה בלחץ גדול, עד השעות הקטנות של הלילה, בלי שבתות".

 

ולא הטרידו אתכם שאלות "למי ולמה אנחנו בונים את זה"?

"בתחילת הדרך דיברו על זה, אבל לא הייתי בעמדה של להחליט, מעבר להחלטה לעזוב את המשרד אם הרגשתי שזה לא מוסרי. זה דיון שאתה ממשיך עם עצמך, אבל לא על השולחן. תמיד אפשר לסתור את השאלות האלה, בדיוק כמו שאלות על בנייה בשטחים בישראל".

 

מה נראה לך לא מוסרי לבנות?

"אני לעולם לא הייתי מתכנן את מתקן הכליאה בקציעות, ולא משנה בכמה כסף. לדעתי זה לא נכון מוסרית לשים אנשים במקום הזה".

 

"הייתי במקום הנכון בשביל לתפוס את המושכות"

 

הזכות להוביל חלק מפרויקט CCTV היא תוצר של הכישרון של אלה - אבל, הוא ממהר להדגיש, "זה לא היה קורה אם OMA לא היה משרד שמאפשר לאנשים להביע את עצמם, וזה משהו שאני מנסה ליישם במשרד שלי. גם נאיביות וטעויות מייצרות דברים. מה שהיה יפה שם זה שזה קרה קצת במקרה: היה צריך מישהו שיוביל, והייתי שם לקחת את המושכות. זה היה שיעור חשוב, כי היתה לי האפשרות להבין שאדריכל צריך לדעת מה הוא רוצה ואיך לנהל את התהליך כדי להשיג את זה".

 

איך היה לעבוד עם אדריכל כמו רם קולהאס?

"היו לי זכות ומזל לעבוד איתו, ולמדתי ממנו המון. הוא איש סופר־חכם, שפיו ולבו שווים ואין לו שום דעות קדומות או הנחות מקדימות. גם כשהוא כעס בטירוף ולא הסכים איתך, אם הבאת משהו טוב לשולחן הוא היה מספיק הוגן כדי לומר 'זה מצוין'. גם אני, שמדבר אנגלית שבורה, שבא ממקום שהוא בעיקרון מוקצה, בלי שום קשרים - כששמתי משהו טוב, הוא העריך את זה. זאת יכולת מדהימה. הלוואי שיכולתי לזהות פוטנציאל כמוהו, ולנתק בין הדבר עצמו לבין מי מביא את זה ואיך".

 

אתה מיישם מה שלמדת ממנו?

"אני מנסה כל הזמן. חלק מהאג'נדה שלי היא שאנשים צעירים יכולים לקחת אחריות, אם הם מוכנים לזה".

 

אז איך נראה תהליך העבודה אצלכם?

"כשקליינט שואל 'מה החזון שלך', אני עונה שאין לי חזון. אני לא פרנק גרי שמשרטט על מפית וזה הופך לבניין. אולי יש גאונים שעובדים ככה, אבל אני כנראה לא גאון, והטקטיקה שלי אחרת".

 

בשלב זה הוא שולף חוברת שעל אחד מדפיה תרשים מעוטר בנקודות צבעוניות, ומסביר שכל פרויקט מתחיל בעבודת מחקר. "בהתחלה ממפים את הבעיות והצרכים של כל המעורבים בפרויקט. מהמאגר הזה מגבשים את הפרמטרים שהתוכנית צריכה להשיג. באיזשהו שלב התהליך הזה, שהוא פחות היררכי וליניארי, מתארגן לתוכנית מדויקת".

 

לדבריו, הפרקטיקה הזאת מאפשרת להגיע לתוצאות טובות יותר מהפשרות שנעשות בכמה פרויקטים גדולים. כדוגמה הוא מביא את שיפוץ תיאטרון הבימה, שהוא מכנה "קטסטרופה". הביקורת הזאת כבר עלתה לו בכמה שונאים, אבל לא מצננת את התיעוב שהוא חש כלפי המבנה. "זה אוסף של פשרות. זה בניין ציבור שצריך לעבוד עם הסביבה, אבל הוא אטום. כשאת עוברת לידו, הוא אומר 'אני חשוב, את קטנה ולא חשובה'. העניין הוא לא הגודל, אלא איך עושים".

 

אבל הכיכר לידו שוקקת חיים.

"זה מוכיח איזה פוטנציאל יש שם. גם אם היית שמה שם שלוש גבעות עם דשא אנשים היו באים".

 

מה בנוגע למתחמי שימור כמו מתחם התחנה?

"אין לי בעיה עם שימור, יש לי בעיה עם שימוריזם. יש איזה קיבעון בעשור האחרון, של 'ללכת למה שהיה קודם כי זה היה נפלא'. זה פחד מדבר חדש. שימור בניין יכול להיות חוויה עירונית, אבל קשה לי עם מתחמים שהפכו למשומרים בגלל מודלים כלכליים. מתחם התחנה הוא כמו קניון. הניסיון שם הוא למקסם דבר אחד: רווח".

 

התפיסה שמתן ערך חשוב לא פחות מהפקת ערך מלווה את אלה כבר מילדות: הוא נולד בירושלים למשפחת קבלנים ידועה, בעלת חברת "אחים אלה", ובנעוריו הרבה לבלות באתרי בנייה. "היו שם הרבה בנים וילדים של, ופשוט עבדנו בבניין, מין תחליף נחמד לקייטנה בקיץ. אני זוכר שבאיזה שלב הגיעו פועלים מבלגיה שעבדו איתנו בהקמה של בתי עץ שבנינו בגבעת זאב. הסתכלתי עליהם עובדים, היה שם מישהו שראיתי שהוא ממש אומן נגרות, ואז זה נראה לי מושלם. אני עובר בשכונה הזאת עד היום, וזאת עדיין עבודה מדהימה ברמת הביצוע והגימור. דברים כאלה הולכים ונעלמים היום; זה לא קיים, בטח לא בישראל. למומחיות הזאת, של לעשות משהו אחד כמו שצריך, אין ערך. אולי רק בבתים של עשירים שיכולים להרשות לעצמם דברים מיוחדים".

 

והתחושה הזאת מלווה אותך בעבודה האדריכלית?

"זה קורה בכל שוק העבודה, וגם באדריכלות. אנחנו בתקופת מעבר, מהפכה: לעבודה אין ערך כמעט, יש ערך להון כספי ולידע. המקצוע שלנו מאבד מהרלבנטיות, היכולת להשפיע קטנה - גם כלפי הקליינטים וגם כלפי הסביבה. העיר מאורגנת בצורה שמתרגמת את מערך הכוחות והיחסים הכלכליים־פוליטיים. היא מתוכננת לפי אחוזי בנייה ושימושי קרקע, אבל היום זה לא רלבנטי, כי המערכות משתנות".

 

מה לא רלבנטי היום בתכנון עירוני?

"כולם רוצים שטח פתוח של 5 מ"ר לנפש. מצד שני, אותם אנשים אומרים שצריכים לצופף את הבנייה כדי שתהיה תחבורה ציבורית טובה, ומסחר ושירותים יותר טובים. בין שני העקרונות האלה יש סתירה, ובינתיים הפתרונות שמציעים הם מיושנים: התכנון העירוני היום הוא אוסף של פשרות שמובילות לבניינים של 22 קומות וסביבם גינה, או לארבעה מגדלים מנותקים שיש ביניהם גינה. זאת פשרה שנותנת מספיק צפיפות, שטח ירוק, מקומות חניה ורוחב כביש. אבל זה גורם גם לסוג מסוים של דרך חיים: קמים בבוקר, נכנסים לאוטו, נוסעים לעבודה עם רכב, לסופר עם רכב, חוזרים לחניה ועולים במעלית לדירה. זהו".

 

מגדל מיוזיאום פלאזה, לואיוויל. "ליזמים היה חשוב לפתח את מרכז העיר ולקדם ערכים כמו ציפוף, בפרויקט שיהיה רווחי. פיתחנו פרוגרמה שבבסיסה יש שינוי טיפולוגי עם אפקטים צורניים. במקום לבנות עוד מרכז מסחרי שעליו יש מגדלים העלינו את החלק המסחרי לאמצע הבניין, ויצרנו שינוי ממשי בעיר. זה פרויקט שהוא גם כלכלי וגם מאפשר פונקציות חברתיות ותרבותיות"
מגדל מיוזיאום פלאזה, לואיוויל. "ליזמים היה חשוב לפתח את מרכז העיר ולקדם ערכים כמו ציפוף, בפרויקט שיהיה רווחי. פיתחנו פרוגרמה שבבסיסה יש שינוי טיפולוגי עם אפקטים צורניים. במקום לבנות עוד מרכז מסחרי שעליו יש מגדלים העלינו את החלק המסחרי לאמצע הבניין, ויצרנו שינוי ממשי בעיר. זה פרויקט שהוא גם כלכלי וגם מאפשר פונקציות חברתיות ותרבותיות"

 

אולי אנשים רוצים לחיות ככה?

"קשה לי להאמין שמישהו חושב שמקום מנותק כמו פארק צמרת הוא נפלא. בשביל אנשים ספציפיים הוא אולי טוב, אבל כתכנון עירוני הוא בעייתי. הדבר החמקמק שנקרא 'עירוניות' נעלם, או מתרחש במקומות אחרים. זה לא אומר שצריך לחזור לנוסטלגיה - לרחובות קטנים ובתים של שתי קומות. זה נחמד, אבל התנאים בשטח לא מאפשרים את זה".

 

אז איך מתמודדים עם זה?

"אין סכֶמה שאפשר לצייר על נייר. לתכנון עיר יש יכולת אדירה להשפיע, אבל היא לא אינסופית. יש המון גורמים עם המון אינטרסים. זה תהליך מורכב, שאנחנו צריכים להנהיג מתוך הבנה שאנחנו לא יודעים הכל".

 

עד לפני חמש שנים המשיך אלה את הקריירה המסחררת ב־OMA: הוא עבר להקמת וניהול השלוחה הניו־יורקית של המשרד, לצד האדריכל ג'ושוע פרינס־רמוּס, וב־2005 השניים הפכו את השלוחה למשרד העצמאי REX. יחד הם אחראים לפרויקטים מסקרנים כמו מגדל מיוזיאום פלאזה בלואיוויל ותיאטרון וויילי בדאלאס, אחד ממבני התיאטרון המקוריים ביותר בעולם. "זו היתה הפעם הראשונה שהייתי צריך לקחת אחריות, שלכל החלטה שלי היו המון השלכות", הוא נזכר. "בגיל 34 ניהלתי שיחות עם קליינט שבונה בניין ברבע מיליארד דולר ושם את הכסף בידיים שלי. היתה לי הזדמנות מדהימה. עבדנו שם עם צוותים של היועצים הכי טובים בעולם".

 

למרות ההצלחה הוא החליט לשוב לישראל. "הרגשנו מאוד בבית, אבל הגענו לשלב שהילדים גדלים ומדברים אנגלית, וצריך להחליט אם אנחנו אמריקאים או ישראלים. החיים זה לא רק עבודה, והחלטנו לחזור. בתוך חודשיים מכרתי את חלקי ב־REX לשאר השותפים וחזרנו".

 

החזרה לארץ, לפני חמש שנים, לוותה בשוק מקצועי. "תהליכי תכנון בישראל לוקחים המון שנים, ואחת הבעיות שנוצרות היא הרלבנטיות של התוכנית. בחו"ל הרמה הבסיסית של המקצוענות שונה, ודרישות המקצוע גבוהות יותר. בצרפת, למשל, אי אפשר להגיש בניין להיתר בלי להציג דו"חות אנרגטיים, צריכת חשמל, בידוד, עלות תחזוקה. בישראל זה לא קיים, אף על פי שבשנים האחרונות זה קצת משתנה".

 

אילו עוד הבדלים יש בין אדריכלות בישראל לאדריכלות בעולם?

"שם צריך להיות הרבה יותר מקצוען ולתכנן ברמה יותר מפורטת. במובן התקציבי, השליטה על תהליך הבנייה יותר מורכבת. המעורבות של האדריכל היא בכל תהליך הבנייה. בישראל לא רוצים שנתערב. זה פער שהיה לי קשה איתו - שלא צריך לעשות את כל הדברים.

 

"ברמה האישית, פה אני גם נורא מתעצבן מדברים, כי זה שלי. אני מעורב פה פוליטית ואכפת לי מה קורה. היינו בכל הפגנה בקיץ הקודם, מהראשונה עד האחרונה. אנחנו האדריכלים, כמי שמתכננים את המרחב, צריכים להציע אלטרנטיבה בתוך המסגרת הקיימת, וצריכים ליצור מצב נגיש ושוויוני יותר, ואנחנו לא עושים את זה. הבעיה היום היא שלאדריכלים אין אמירה".

 

"היו לי זכות ומזל לעבוד עם האדריכל הבינלאומי רם קולהאס (בתמונה), ולמדתי ממנו המון. הוא איש סופר־חכם שפיו ולבו שווים, עם יכולת מדהימה לזהות פוטנציאל ולנתק בין הדבר עצמו לבין מי מביא אותו ואיך"
"היו לי זכות ומזל לעבוד עם האדריכל הבינלאומי רם קולהאס (בתמונה), ולמדתי ממנו המון. הוא איש סופר־חכם שפיו ולבו שווים, עם יכולת מדהימה לזהות פוטנציאל ולנתק בין הדבר עצמו לבין מי מביא אותו ואיך"צילום: אימג'בנק, gettyimages

 

בת ים - ניו יורק

 

את הצורך שלו בהשמעת אמירה הוא ביטא, בין השאר, כאוצר התערוכה "נושאת מטוסים", עם האדריכל והתיאורטיקן דן הנדל ואוצרת האמנות מילנה גיצין־אדירם. התערוכה, שייצגה את ישראל בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה, היא מחקר של ההשפעה האמריקאית על האדריכלות בישראל. "הבחנו בתקופה שהתחילה מ־1973 ונמשכה עד 2008 או 2010, שמאופיינת בהשפעה אמריקאית גדולה על האדריכלות, ושאף אחד לא חקר אותה", מספר אלה. "זאת תקופה שבה ישראל עברה שבר, של שינוי כלכלי וירידה בסמכות המדינה, ורצינו לבדוק איך זה מתבטא באדריכלות". התערוכה תוצג בחודש מרץ בשבוע הארמורי בגלריית store front בניו יורק, ובסתיו 2013 תוצג במוזיאון ישראל.

 

כחלק מהתפיסה החברתית שלו, אלה גם משמש כיועץ תכנון לעיריית בת ים, תפקיד שבמסגרתו הוא עובד בעיקר על תוכניות בניין עיר (תב"ע) ואחראי גם על תכנון 40 גני ילדים. "יחד עם העירייה הבנו שמסה של 40 כיתות גן ב־18 מבנים ברחבי העיר מכילה פוטנציאל גדול מהגנים עצמם, ומאפשרת שינוי עירוני. החלטנו לנצל את העובדה שהתקנות מחייבות לבנות את הגנים עם תקרה חזקה מספיק שתאפשר תוספת קומה בעתיד, ומיקמנו על הגגות פונקציות ציבוריות כמו מגרשי ספורט, גינות, גגות ירוקים ואפשרות לאירועים. במילים אחרות, הוספנו לעיר מרחב ציבורי עם אפיון אחר. לעיר הזאת יש המון פוטנציאל: היא ליד הים, היא קרובה למרכז תל אביב והיא מאוד אורבנית. כמה שזה נשמע מצחיק, רחוב הקוממיות זה המקום שהכי מזכיר לי בארץ את ניו יורק. יש שם בנייה צפופה ואינטנסיבית ואני רואה בזה המון ערך".

 

ובכל זאת בחרת לגור ברמת אביב. 

"אני יכול לראות את עצמי חי בבת ים. אולי לא מחר בבוקר, אבל זה אפשרי בהחלט. גם לקרובי המשפחה שלי המלצתי לגור שם".

 

אז לא תחזור לכבוש את ניו יורק?

"אולי זה יישמע שחצני, אבל אני רוצה לפתוח כאן חברת דיזיין שתהיה מהמובילות בעולם. יהיה קשה לעשות את זה מפה, אבל יש לישראל יתרונות אחרים. יש לי הרבה תוכניות, אני רק מקווה שלא אתייאש, אתעייף ואעזוב הכל, כי יש ימים שזה מה שאני רוצה לעשות".


Comments