"ניו-יורק הפכה לעיר שגם עניים יכולים לחיות בה ברווחה"

נשלח 25 בדצמ׳ 2014, 12:49 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 25 בדצמ׳ 2014, 12:50 ]

רון גונן, סמנכ"ל מחלקת התברואה היוצא בעיר ניו-יורק: "בשביל רווחה לא צריך דירה גדולה. צריך ביטחון, אוויר נקי ותחבורה יעילה" ■ הגיע לארץ ובאמתחתו הצעה מפתה בדמות קרן המשקיעה במיזמי קיימות עירוניים

מירב מורן , 23/12/14
רון גונן / צילום: רוני שיצר
רון גונן / צילום: רוני שיצר

"שתי האהבות הגדולות של חיי הן פסולת ותחבורה", אומר בלהט רון גונן, עד לפני חודשים אחדים סמנכ"ל מחלקת התברואה של עיריית ניו-יורק, ואחראי למיחזור וקיימות. את הקשר בין שני התחומים הוא רואה ביעילות ובהשפעה הגדולה של שניהם, לטוב ולרע, על סביבת החיים העירונית.

"הקיסר הירוק", "מלך המיחזור", "כוכב הרוק של תעשיית הקיימות", הם התארים שקושרת המדיה הבינלאומית לדמותו של גונן (39), אשר כפי שרומז שמו, אין זה ביקורו הראשון בארץ. את 6 שנות חייו הראשונות בילה כילד בפתח-תקווה, עד שעזב עם אמו לעיר ניו-יורק. מאז הוא מבקר בישראל כמעט בכל קיץ, והפעם הגיע לתת את הרצאת הפתיחה בכנס הקיימות והמיחזור של תאגיד המחזור תמיר אשר ננעל לפני שבוע באוניברסיטת תל-אביב. הכנס בא לעודד את התעשייה הישראלית לחשוב חשיבה יצירתית על התפתחות עסקית לצד אחריות חברתית וסביבתית.

התפקיד בעיריית ניו-יורק הוצע לגונן אחרי שמייקל בלומברג, אז ראש העיר הנבחר לקדנציה שלישית ואחרונה, התוודע לפעילותו כיזם חברתי וסביבתי בשוק הפרטי, וביקש לגייסו לשירות הציבורי. "בלומברג מגייס אליו את מי שנראים בעיניו הטובים ביותר בכל תחום. הוא לעולם לא יאמר לעובד שלו מה לעשות, או איך להוציא לפועל את המשימות שלו, אבל אם אין תוצאות - לא תישאר", מספר גונן על העבודה עם ראש העיר האגדי, שלדעתו "הפך את ניו-יורק לעיר הטובה בעולם".

- בימי בלומברג ניו-יורק נהפכה גם לעיר שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם לגור בה.

"בדיוק להיפך. בזכות המדיניות של בלומברג, ניו-יורק נהפכה לעיר שגם תושבים שאין להם כסף, יכולים לחיות בה ברווחה. קשה עד בלתי אפשרי לשנות בבת אחת ובלי אלימות מבנים כלכליים שיוסיפו כסף לתלוש השכר של אנשים רבים. בלומברג הבין שהרבה יותר קל, יעיל ואפשרי ליצר עבור אותם אנשים סביבה שנעים לחיות בה: רחוב מואר ומתוחזק, מים ואוויר נקיים, גינות ופארקים בטוחים, תחבורה ציבורית יעילה וזולה, מוסדות חינוך איכותיים ותרבות זמינה".

- אבל דירה במנהטן עדיין עולה מיליונים.

"לא צריך דירה גדולה, ובעלות עליה אינה מביאה תמיד רווחה. בריו דה ז'נרו בברזיל גרים מיליונרים באחוזות פאר. כשהם יוצאים מהבית במכונית היוקרה הם תקועים בפקק כמו כולם, הם חיים בחשש מתמיד לשלום ילדיהם, הם לא יסתובבו בשעות האור ברחוב כי מסריח ומלוכלך, לא יצאו בלילה מפחד שוד ואפילו רצח, והם נושמים אוויר מזוהם. מה יצא מהכסף? בית גדול שסביבו חומה. איכות חיים זה לא".

- פערים חברתיים יש, וגדולים, גם בניו-יורק. המחאה החברתית הגלובלית התחילה בוול סטריט.

"המוסדות העירוניים הם המנגנון היעיל ביותר לצמצום פערים, או לכל הפחות למיתון המשמעות שלהם. כשיש תחבורה ציבורית יעילה, זמינה כל שעות היום וכל הימים בשנה, מצטמצם ההבדל בין מי שמחזיק במכונית לבין מי שאין לו כסף לרכב פרטי. לא לכולם יש תקציב לחופשות בטבע ברחבי העולם, אבל זה לא כל כך נורא אם יש גנים נעימים לבלות בהם על יד הבית, מזרקות ציבוריות להשתכשך בהן בחינם בקיץ, מגרשי ספורט ומתקנים לפעילות גופנית פתוחים לכל, ומוזיאונים שמציגים אמנות בדרגה הגבוהה ביותר בחינם ימים מסוימים בשנה. עשירים ועניים בניו-יורק שותים מים בריאים ונושמים אותו אוויר. זה אולי לא כל כך סקסי, אבל צנרת תקינה וטיפול בפסולת הם מרכיבי היסוד של שוויון חברתי".

גונן נכנס לשירות הציבורי אחרי שנות פעילות בתחום, ופרסים שעוטר בהם, ובהם "Champion of the Earth", מטעם האו"ם. תוך כדי עבודה בעירייה הוא קיבל את עיטור "פקיד הציבור המוערך ביותר" לשנת 2013, כשהוא מופקד על תוכנית מחזור הפסולת בניו-יורק שאמורה להוריד את שיעור הפסולת היוצאת מניו-יורק למטמנות ב-30% תוך שנתיים (עד 2017), וב-70% עד שנת 2025.

שאלת מאות המיליונים

קיימות נתפסת לעתים קרובות רבים כטהרנות של תמימים, ופסולת בסופו של דבר היא רק פסולת, וקשה לה להיות אטרקטיבית.

"לי יש תשוקה לפסולת, אבל זה כנראה אובססיה אישית", מחייך גונן בהשלמה. ולכן סבור שההישג הגדול שלו הוא הסטת השיח בתחום מדיון ערכי ותיאורטי, לדיון במושגים כלכליים. "התעקשתי והצלחתי לגרום להכרה בפסולת כמשאב. שכנעתי מספיק אנשים שאפשר לחסוך כסף ואפילו להרוויח כסף באמצעות אשפה. רוב הציבור משתעמם משיחה ועיסוק בקיימות. אני בא לדון על כסף - ועל זה אנשים מוכנים לשמוע, ממש עומדים בתור".

- הנה שאלת מיליון הדולר: איך הופכים אשפה לכסף?

"אני מבקש לתקן: זו אינה שאלת המיליון, אלא המיליונים. עשרות ומאות מיליונים. ניו-יורק משלמת 385 מיליון דולר בשנה כדי להוציא משטחה אשפה ולהעביר אותה למטמנות מסוגים שונים. 85 מיליון מתוכם מושקעים לסילוק פסולת אורגנית, שיכולה להפוך לאנרגיה שתשמש את העיר. יש פה משוואת בזבוז משוועת: אנחנו משלמים כדי לסלק פסולת, ומשלמים כדי ליצור אנרגיה, שאפשר היה להפיק מאותה פסולת".

- חזון לא פשוט כשאין תשתיות מתאימות.

"מה יותר פשוט ממשאיות שמסלקות פסולת אורגנית לאתר בתוך העיר שבו הפסולת שנאספה נהפכת לגז שנאגר באותו אתר, והגז הוא האנרגיה שבה המשאיות משתמשות כדי לעשות את סיבוב איסוף האשפה הבא, וחוזר חלילה? זאת במקום שהמשאית מונעת בדיזל מזהם מסתובבת ברחוב, אוספת אשפה ומסיעה אותה לאתר הטמנה מרוחק, חוזרת ממנו, ממלאת עוד מיכל דלק מזהם לקראת סיבוב איסוף אשפה נוסף".

- למה זה בכל זאת לא קורה?

"זאת שאלת מיליון הדולר. והתשובה היא שיש כוחות שעלולים להיפגע מכך. ככותרת אומר שהתחום עוסק בחדשנות (ראו מסגרת על הקרן שגונן עומד בראשה), ולצערי, חדשנות וממשלות זה לא דבר שעובד טוב ביחד".

- בעוד שלושה חודשים יש אצלנו בחירות, אולי במדינת הסטארט-אפ, תקום ממשלה חדשנית.

"אני לא יכול לדבר על ישראל. בארה"ב קמפיין הבחירות עולה כל כך הרבה כסף, שאין שום סיכוי שהממשל המרכזי ינצח בלי לאסוף בדרך התחייבויות גדולות לכל מי שעזר בתרומות להגיע לשם. התוצאה היא שיושב שם למעלה מקבל החלטות שמשרתות אינטרסים של מי שסייעו לו להיבחר, ולא מי שבחרו בו - כלומר כלל האזרחים. זו הסיבה שבגללה אני מעדיף לעבוד עם ראשי ערים ולא עם ראשי מדינות".

- ראשי ערים לא סובלים מאותו קונפליקט?

"לא. משום שהם יורדים לרחוב ורואים את האפקט של העשייה ושל אי העשייה שלהם מיד: המרצפת השבורה, האשפה שחוסמת את הדרך ולחילופין - הכיכר ששוקקת חיים מאז שהאירו אותה והאוויר הנקי מאז שכל התחבורה העירונית היא חשמלית או מונעת בגז".

"בלי קוקה קולה זה פשוט לא יקרה"

כמי שהובא לעיריית ניו-יורק כאיש אמונו של בלומברג, גונן נשאר בעירייה רק למשך הזמן שהתבקש על ידי ראש העיר החדש, ביל דה בלאז'יו, על מנת להעביר את התפקיד למחליפו.

בצאתו חזרה אל השוק החופשי הוא הקים קרן פילנטרופית שמציעה מימון חינם למיזמי מיחזור וקיימות עירוניים.הקרן ממומנת בכספי תאגידים גדולים, שמות כמו קוקה קולה, וולמארט, פפסיקו, פרוקטר אנד גמבלר, גולדמן זאקס, וולמארט, וזו רק רשימה חלקית.

המודל הכלכלי מבוסס על הכדאיות הכלכלית שגונן מכיר מנסיונו בעירייה: הקרן נותנת כסף כהלוואה לרשות המקומית, שמקימה מיזם מיחזור. ההלוואה היא בלי ריבית, והרשות משלמת אותה חזרה לקרן שהופכת לשותפה ברווחים - עד להחזרת ההלוואה במלואה.

- לא מפריע לך "לכבס" את הכסף של תאגידים גדולים ומזהמים?

"זו טהרנות להאמין שנחזור לעולם שכולו 'עסקים קטנים'. איש לא רוצה להלוות מחלפן בפינת הרחוב, וכולנו עובדים עם בנקים שהם תאגידים. במשק מאוזן יש עסקים משפחתיים, חברות בינוניות ותאגידי ענק. יתרה מכך, אם לא נסחוף את התאגידים הגדולים, האג'נדה לא תתממש. בלי קוקה קולה זה פשוט לא יקרה. אנחנו צריכים את הכסף שלהם, וגם את ההשפעה. כשוול-מארט עוברת לאג'נדה קיימית, היא מעבירה איתה אלפי לקוחות וספקים שלה, הרבה יותר ממכולת קטנה שמוכרת לפתע רק מזון אורגני"

"אדם לא ייסע עוד 20 קילומטר סתם ככה, כי מחיר הדלק ירד"

ירידת מחיר הנפט המטלטלת את שוקי העולם מדאיגה את חברי קהילת הקיימות, בגלל השלכותיה הסביבתיות. מחיר הנפט שהאמיר בעשור החולף השפיע מאוד על תעשיית הרכב הפרטי. יותר ויותר אנשים עשו לפחות ניסיון לנסוע פחות (מה שתרם גם לפופולריות של המכוניות הקטנות והחסכוניות).

- כ"גורו" של קיימות, אתה חושש מהשפעת המחיר היורד של הנפט?

"ככל שזה נראה כרגע, אני לא רואה שזה משפיע. דלק זול יותר לא יגרום לאדם לנסוע עוד 20 קילומטר, סתם ככה כי המחיר ירד. אני גם מתקשה להאמין שאנשים ימהרו להחליף את המכונית החסכונית שקנו במכונית יקרה וגדולה יותר, בגלל ירידת מחירי הדלק".

- לא מיד. אבל במכונית הבאה, אולי זה ייכנס כשיקול.

"למכונית קטנה יש יתרונות עירוניים שלא קשורים לסוג הדלק - חניה למשל. אלה יתרונות שמי שהתרגל אליהם, יתקשה לוותר עליהם, והם לא קשורים למחיר הדלק".

"לא לחשוש ממסחור המרחב הציבורי"

כמאמין גדול בתחבורה ציבורית ומי שמתנייד בעצמו בניו-יורק באופניים, התנסה רון גונן בשימוש במיזם ההשכרה העירוני המקומי בתל-אביב והופתע מהאיכות הירודה של הזוג שעליו רכב, וגם מכך שהמיזם מתנהל בלי ספונסר. גונן מספר שבניו-יורק הרוב נוטשים את האופניים הפרטיים ומשתמשים בהשכרה הציבורית. "מבין החברים שלי, רק מי שרוכב כתחביב וספורט של סוף שבוע עוד מחזיק באופניים משלו".

- בתל-אביב המצב הפוך. לרוב מתחילים בתל-אופן, רואים כי טוב, ועוברים לאופניים פרטיים.

"כמו כל כלי תחבורה, גם אופניים תמיד עדיפים כשהם שיתופיים. זה חוסך שטח חניה במרחב הציבורי, וחוסך למשתמש כסף בתחזוקה ובעלות, שלא לדבר על גניבות. בניו-יורק משלמים בערך 100 דולר לשנה, ומיזמי ההשכרה העירוניים מתפקדים בזכות נותני חסות עם כיסים שמנים - בנק ההשקעות סיטי בניו-יורק וברקליס בנק בלונדון".

- העירייה בתל-אביב מתעקשת להימנע ממסחור המרחב הציבורי.

"זה עיקרון ראוי להערכה, אבל ראיתי שלטי פרסומות ענקיים שתלויים על בניינים - זה כן בסדר? לעידוד רכיבה על אופניים יש תרומה עצומה לאיכות האוויר והבריאות הגופנית, אז במקרה הזה לדעתי המסחור משתלם".

- מה היית עושה בכסף?

"משפר את השירות עצמו. וגם מנקה את חזיתות הבתים סביב כיכר רבין. ממש נורא שהכיכר הזו, בלב העיר, מול בניין העירייה, מוקפת בבניינים מפוייחים. זה לא מכבד את העיר".

לכתבה בגלובס 


Comments