החורף שאיחר לבוא וכמויות הגשם הדלות העלו את מפלס הדאגה במחלקות הגינון בעיריות - האם הן יצליחו לתחזק את הגינון העירוני לאורך כל השנה, או שבסופו של דבר יאלצו הגננים לייבש את פיסות הדשא ששרדו את הקיץ שעבר. החשש הזה, המתעורר בעת חילופי העונות בשנים האחרונות, לא ייעלם - אלא אם יחליטו בעיריות להתמודד עם הבעיה בדרכים יצירתיות יותר, כמו שינוי אופי הגינות והפארקים. מדובר בצעד לא פשוט בהיבט התודעתי. שנים של חינוך ציוני גרמו לנו להפנים שאת הארץ צריך לצבוע בירוק, וכי צבעי עמק יזרעאל הם אלה שצריכים לשלוט בערים לאורך כל השנה. אדריכלית הנוף עליזה ברוידא, שותפה במשרד ברוידא מעוז, מבינה את הקושי של חובבי הירוק להיפרד ומציעה לעשות שינוי במחשבה. “לכל סוג נוף יש הדימוי שלו. יש מקומות שבהם רוצים לראות דימוי ירוק כל השנה ויש מקומות שיכולים להיות חומים או צהובים”. ברוידא אינה מתכוונת שצריך לייבש שטחים, אלא מצביעה על מגמה המתפתחת בעולם של תכנון פארקים עירוניים שיהיו ירוקים אקולוגיים, כאלה שהצמחייה בהם מתאימה לאקלים ולסביבה, ובעיקר שיש בהם מגוון של צמחים שמשתנים לאורך עונות השנה. “צריך להתייחס בתכנון לניצול נכון של משאבים, זו תפיסה בת קיימא. הפארקים שאנחנו מכירים כיום נתפסים לכאורה כירוקים אבל חלקם בזבזני משאבים כמו מים, אדמה ותחזוקה”. לא צריך להיבהל: דשא, מדגישה ברוידא, אינו מילה גסה בתחום הפארקים האקולוגיים מכיוון שהוא עונה על צורך חברתי מובהק - וגם זה סוג של אקולוגיה. לפארקים העירוניים יש היסטוריה ארוכה שחוזרת עד לימים שלפני המהפכה התעשייתית, אז הם נועדו לשרת את חצר המלוכה. המהפכה התעשייתית ועליית הדמוקרטיה הביאו להתפתחות פארקים עירוניים, שנועדו לשרת את העיר ותושביה ולהעניק להם מרחב לרוגע מהמולת העיר. בתחילת המאה הקודמת הטבע העירוני תוכנן כמו ציור נוף פסטורלי ובגנים שולבו מבנים דמויי שרידים של מקדשים רומים או יוונים. בפאריס, עיר צפופה יחסית מבחינת הבינוי, יש פארקים עירוניים רבים ובהם גם כמה פארקים מודרניים ופורצי דרך כמו פארק סיטרואן שנבנה על חורבות מפעל הרכב שעמד במקום, או פארק לה וילט שניצב במקום שבו היה בית מטבחיים ומחבר בין מרכז העיר לאזורים היותר פרבריים של פאריס. שני הפארקים הללו, כמו פארקים נוספים רבים שתוכננו בשלושים שנה האחרונות, מציגים סכמת תכנון פחות מסודרת כדי ליצור תחושה שהפארק הוא המשך טבעי לעיר ולא פיסת יער שנחתה משום מקום. ברוידא מעוז תכנן את פארק רידינג בתל אביב. בפארק האקולוגי הזה נעשה שימוש בצמחייה המקומית המקורית - בית הגידול החופי שהיה במקום ונעלם. “זו עבודה מדויקת עם אגרונום ויועצים אקולוגיים שדורשת מגופי התכנון והתפעול לדעת איך לתחזק את הפארק לאורך זמן”, מסבירה ברוידא. “אנחנו מקוות שהפארק יהיה חלוץ מבחינת הגידול וההחזרה של צמחייה לבית הגידול המקורי”. ההשקעה הנדרשת בתכנון והקמת פארק אקולוגי דומה להשקעה בהקמת הפארקים המוכרים, אבל התחזוק הראשוני שלה מחייב הכשרת כח אדם יקרה שעלולה ליצור רושם מוטעה שמדובר בנחלות של עיריות עשירות בלבד. צריך לזכור כי בטווח הארוך מדובר בחיסכון כלכלי. “מבחינת התחזוקה, התפעול והשימוש במים, פארקים אקולוגיים הם חסכוניים יותר”, אומרת אדריכלית הנוף רות מעוז, שותפתה של ברוידא במשרד. “יש שטחים נרחבים בפארקים האלה שזקוקים להשקיה מלאכותית רק בהתחלה. בחלק הצפוני של פארק רידינג יש צמחיית בר שלא תזדקק בעתיד להשקיה והיא מתאימה לתנאים המקומיים - החול, רסס הגלים והמחסור במים. יש שם גם כיסים ירוקים של צמחיית תרבות ששילבנו - מעין מס להרגעת העירייה, שחששה מכך שהפארק יהיה צהוב כולו בקיץ”. כשהצמחייה מותאמת למקום ויש לה המצע המתאים לגדול עליו, הפארק ממשיך להתחדש באופן טבעי וכל שנותר לרשויות המקומיות הוא לתת לצמחייה מקום לגדול ולהתפתח. הדבר חוסך בכח אדם ומקל על הרשויות בתחזוקה של המרחב הציבורי. חולות של תקווה אחת מהערים שהצטרפה למגמה הערטקה היא חולון, שהכריזה על תחרות מוזמנת לאחד מהפארקים העירוניים הגדולים המתוכננים בארץ - פארק חולות - שישתרע על 1,200 מ”ר. “חולות החוף בישראל הם טבע שנעלם”, מסביר אדריכל הנוף ברוס לוין, שותף במשרד האדריכלים קס”ם ( קבוצת סוף מערב) וחבר צוות ההיגוי לגיבוש האסטרטגיה של תחרות האדריכלים. “הפארק בחולון הוא אמנם כתם טבע קטן מבחינה אקולוגית אבל מדובר פארק משמעותי וגדול מבחינה עירונית”. מה ש”הציל” את כתם החולות בחולון מבנייה הוא פרוזדור ההמראה משדה התעופה בן גוריון שעובר מעליו. הפארק יהיה המשך טבעי לפארק פרס שכולל את ימית 2000 ואת מוזיאון הילדים. בעקבות סקר שערכה העיירה בקרב תושבי העיר היא מבקשת שהוא יכלול מרכז מבקרים, אזור לריצה ורכיבת אופניים, וגני משחקים. עם זאת המסה העיקרית תהיה של חולות טבעיים ללא התערבות בצמחייה. בשולי הפארק תוקם שכונה בת 9,000 יחידות דיור, שבה יגורו כ-35 אלף תושבים, ותרוכז במגדלים שייבנו מסביב לפארק במה שהאדריכלים בחרו לכנות “אצבעות”. הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון פברואר של מגזין TheMarker לכתבה בדהמרקר |