סיפור הפרברים של הכלכלות המתעוררות

נשלח 25 בדצמ׳ 2014, 12:43 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 25 בדצמ׳ 2014, 12:44 ]

במדינות רבות באסיה, בדרום אמריקה ובאפריקה, הערים הגדולות נעשות פרבריות יותר ויותר ■ על הממשלות במדינות אלה להימנע מהשגיאות שנעשו במערב ביחס לפרברים

מאת אקונומיסט, 19/12/2014

במדינות המערב הפרברים אופנתיים כיום פחות מאי פעם. זמרים ויוצרי סרטים לועגים להם כמקום מושבם של בני נוער משועממים ועקרות בית נואשות. העיר פרגוסון במיזורי, שהובערה על ידי תושביה לאחר הירי של שוטר בנער שחור לא חמוש, משקפת את כישלונם של פרברים אמריקאים רבים. ראשי עיר אוהבים להתגאות ברכבות עיליות או בתושבים מטרוסקסואלים המתגוררים בלופטים במרכזי הערים, אך לא בפרברים.

ואולם העולם מתקדם במהירות דווקא לכיוון הפרברים. בכלכלות המתעוררות, כמעט כל מרכז עירוני גדל בשטחו בקצב מהיר יותר מקצב גידול האוכלוסייה. לאחר שקנו תיקי גוצ'י ומכוניות פולקסווגן, אנשי המעמד הבינוני החדש של אסיה עוברים לקנות שטחים - מה שמוביל להתפשטות אדירה. רבים מהפרברים החדשים מורכבים מבניינים גבוהים, בעוד אחרים הם שיבוטים של פרברים אמריקאים (כמו למשל, מחוז אורנג' מחוץ לבייג'ין). מה הממשלות צריכות לעשות בעניין?

עד לפני עשור או שניים, מרכזיהן של ערים מערביות רבות התרוקנו, בעוד הקצוות שלהן נמתחו. זה לא קרה בגלל הסיבות שבדרך כלל מובאות כהסבר לכך. לא התפתחות המכונית ולא הכבישים המהירים הביאו להתפשטות הערים לפרברים, הם רק האיצו אותה: ערים התרחבו עוד לפני ששתי ההתפתחויות האלה התרחשו. הבהלה לפרברים גם לא נבעה מגזענות. במערב, הלבנים יצאו אמנם מהשכונות בתוך העיר שנהפכו לשחורות, אך הם פשוט עברו לשכונות אחרות.

פרוורים בסין
פרוורים בסין
צילום: רויטרס

כללי התכנון והבנייה עודדו את ההתפשטות, וכך גם הטבות מס על בעלות על בתים - אבל ערים מתפשטות ללא קשר לאף אחד מאלה. הסיבה האמיתית היתה התעשרות המונית. ככל שאנשים נהפכו לאמידים יותר, הם רצו יותר פרטיות ושטח. רק מעטים יכלו להרשות זאת לעצמם במרכזי הערים, והיתר יצאו מהם.

אותו התהליך מתרחש עכשיו במדינות המתפתחות, אבל הרבה יותר מהר. צפיפות האוכלוסין בבייג'ין צנחה מאז 1970, וירדה מ–42.5 ל–6.5 תושבים לדונם. הערים הגדולות בהודו נמצאות אחרי בייג'ין, וערי ברזיל לפניה. בייג'ין צפופה כיום כפי שהיה המטרופולין של שיקגו בשיאו בשנות ה–20. מאז, נפלה הצפיפות של שיקגו בכמעט שלושה רבעים.

התהליך הזה מתקבל כיום בברכה. הרעיון הרומנטי של חיי חברה באזורים צפופים, שאותו מקדמים בדרך כלל אנשים שבעצמם מתגוררים באזורים מרווחים מאוד, מתעלם מהזוהמה ומהיעדר הפרטיות במקומות כמו קינשאסה, מומבאי או ערים צפופות אחרות במדינות עניות. רבות מהן צפופות מכדי לאפשר מגורים סבירים וצריכות להתפשט החוצה. הפרברים במדינות המערב שאליהם רבים שואפים נמצאים כיום במצב טוב יותר מכפי שרבים טוענים. תושבי הפרברים המודרנים כבר אינם אוכלוסייה לבנה חד־גונית. על כל פרגוסון אחת יש הרבה פרברים אמריקאים שנהפכו בשקט לשחורים, להיספאניים או לאסיאתיים, או שילוב של כולם. מי שטוענים שהפרברים בדעיכה, מתעלמים מהעובדה שבפרברים בארה"ב הפשיעה נמוכה במחצית והעוני נמוך ביותר ממחצית לעומת הערים הגדולות. אפילו כשמרכזי הערים זוכים לתחייה מחודשת, יותר אמריקאים עוברים ממרכזי הערים לפרברים מאשר ההפך.

להתכונן להתרחבות אדירה

אך המערב גם עשה טעויות, שמהן העולם יכול רק ללמוד. הלקח הראשון הוא שהתפשטות לפרברים גובה מכולם מחיר. תושבי הפרברים משתמשים ביותר כבישים וצורכים יותר פחמן מאשר תושבי הערים. ואולם הנזק הזה יוקל הודות למס על פליטות פחמן, אגרות כבישים ודמי חניה. ערים רבות במדינות מתעוררות חיקו את הנוהג המטופש של חיוב יזמי נדל"ן לספק מספר מסוים של מקומות חניה לכל בניין - משהו שהופך התניידות באמצעות מכונית לאטרקטיבית יותר מהחלופות. ביטול הנוהג הזה ייתן לתחבורה הציבורית הזדמנות.

הלקח השני הוא שטיפשי לנסות לעצור את התפשטות הפרברים. "חגורה ירוקה", השיטה האפקטיבית ביותר לעשות זאת, מעלה את מחירי הנדל"ן ומעודדת נסיעות ארוכות לעבודה. מחירי הדיור בלונדון, שנמצאים כבר כיום ברמה אסטרונומית, זינקו ב–19% בשנה האחרונה - מה שמשקף לא רק את הכלכלה החזקה של העיר, אלא גם את העובדה שבלתי אפשרי לבנות בקצוות שלה. ההתעקשות על מידות גדולות מינימליות למגרשים בחלק מהפרברים ומהאזורים הכפריים בארה"ב גורמת לאותה תוצאה. ערים שמנסות למנוע צמיחה באמצעות חגורות ירוקות - מחלישות את עצמן, בסופו של דבר, כפי שקרה בסיאול.

חכם יותר פשוט להתכונן להתרחבות אדירה: לרכוש קרקעות לכבישים ולמסילות רכבת, ושטחים לפארקים, לפני שהעיר תתפשט אליהם. מושלי ניו יורק במאה ה–19 החליטו היכן יוקם סנטרל פארק הרבה לפני שהעיר הגיעה אליו. ניו יורק התפתחה מאז למשהו שהם לא היו יכולים לדמיין אז, אך הפארק עדיין נמצא במקומו. זהו לא ניסיון של מתכנן העיר החדשה לכוון את העניינים. זהו הריאליזם הנדרש להתמודדות עם הבלתי נמנע.

מודל החיים שעבד במערב מתפשט ומסתגל בדרך לתנאים המקומיים. כולנו צריכים לצפות ליום שבו בני נוער סינים והודים יכתבו שירים זועמים על השעמום הנוראי של הפרברים.


Comments