האם ההיפסטרים יצילו את העירוניות?

פורסם: 26 ביולי 2012, 0:53 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 26 ביולי 2012, 0:53 ]

חוקרים אחדים טוענים כי תושבים צעירים ויצירתיים מחזקים את חוסנה ואת צמיחתה הכלכלית של עיר. אחרים סבורים כי זהו מגזר שמוביל בעיקר לתהליכים של ג'נטריפיקציה. קווים לדמותו של "המעמד היצירתי"

מאת אסתר זנדברג, 25/7/2012
 

ביום אביב אחד לפני כעשור הבחין פרופ' ריצ'רד פלורידה בקבוצת צעירים מתגודדת ברחבת קמפוס האוניברסיטה שבה לימד אז בעיר פיטסבורג במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, ועל חולצותיהם לוגו של חברת היי-טק גדולה מהעיר אוסטין, טקסס. את תשומת לבו משך צעיר מקועקע בתסרוקת קוצים צבעונית שהשתרע ברישול על הדשא ונראה לו כבטלן מקצועי. הצעירים, כפי שהתברר לו, היו נציגי חברה המגייסת סטודנטים בולטים לשורותיה והבטלן היה סטודנט מצטיין, שחתם זה עתה על חוזה העבודה השמן ביותר בתולדותיה ועמד להעתיק את מקום מגוריו לאוסטין.

לשאלתו של פלורידה מדוע בחרו דווקא בו, ענו נציגי החברה כי הוא כוכב רוק. לשאלה איזו סיבה שבעולם יש לעבור מעיר ברוכת נכסים כפיטסבורג לעיר נידחת באמצע טקסס שאין לה אפילו קבוצת ספורט ראויה לשמה, השיב הצעיר כי יותר מהג'וב המתגמל שהוצע לו, זאת היתה אוסטין עצמה שיש בה סצינת מוסיקה מדהימה וחיי לילה סוערים, ויש בה המון צעירים כמוהו, ובהבדל מפיטסבורג היא עיר קולית ומגניבה.

פרופ' ריצ'רד פלורידה. פיתח את תיאוריית הקשר. צילום: Jere Keys

בשביל פלורידה, כלכלן וגיאוגרף אורבני פופולרי ורב מוניטין, זאת היתה עוד הוכחה חיה לקיומו של "המעמד היצירתי", מונח חדש שטבע ומצביע על כוח עולה בנוף החברתי הכלכלי העולמי. ספרו הראשון, "עלייתו של המעמד היצירתי", יצא אז לאור והיה בן לילה לרב מכר. פלורידה נהפך לכוכב רוק בפני עצמו בתחומו. בספרו פיתח את תיאוריית הקשר בין החוסן והצמיחה הכלכלית של עיר לבין מספר האנשים ה"יצירתיים" המתגוררים, עובדים ומבלים בה ­ אמנים ומוסיקאים, אנשי היי-טק ולייף-סטייל, בני הקהילה הגאה, עובדי צווארון לבן ואוכלוסייה רב תרבותית ורב אתנית.

אנשי המעמד היצירתי ­ מונח הנע בין היפסטרים לבין ה"בובוז" (צירוף של בוהמיינים ובורגנים) ­ ניכרים בכך שאינם מאבדים את השיק שלהם עם הגיל, טוען פלורידה. הם רוכבים על אופניים בעיר (שבילי אופניים הם סימן מובהק לקיומו של מעמד יצירתי בעיר, על פי פלורידה) לא רק כי יש להם ילדים קטנים להסיע לגן, הם ממשיכים גם בגילם להיות סובלנים, לצאת לאירועי תרבות ולצרוך את העיר. ריכוז של אנשי המעמד היצירתי בעיר, לטענתו של פלורידה, מושך אליה עוד אנשים כמוהם, ובעקבותיהם השקעות הון המבטיחות שגשוג עירוני.  

חיי לילה ברחוב אלנבי בתל אביב. המצולמים אינם נזכרים בכתבה. צילום: ניר כפרי

פלורידה, כיום פרופסור בבית הספר למינהל באוניברסיטת טורונטו ובעליה של חברה פרטית לייעוץ אורבני, פיתח שיטות משלו לדירוג ערים ומדינות ולחיזוי הצלחתן על פי מדדי יצירתיות שפיתח. בהם לשם דוגמה מדד הגיוון החברתי, מדדי האתניות והמוצא, או מדד ההומואים. "למה ערים שאין בהן הומואים ולהקות רוק מפסידות במירוץ הכלכלי", שאל רטורית. בהסתמך על סטטיסטיקות קיימות קבע פלורידה כי המעמד היצירתי בארצות הברית מונה כ‑40 מיליון איש, שהם יותר מרבע מכוח העבודה המועסק בשוק האמריקאי.

לעג לרש

התיאוריה של המעמד היצירתי התקבלה בזמנה בהתלהבות והופנמה בשיח התכנוני, היזמי והפוליטי העירוני. במודע או לא במודע, היא עומדת בבסיס המגמה של התחדשות עירונית והחייאת מרכזי הערים ­ ועקבותיה ניכרים גם בפרויקט "עיר עולם" של תל אביב. יזמים ומשקיעים זיהו בה את הפוטנציאל הכלכלי. פוליטיקאים מקומיים האמינו שתמציא פתרון קסם לכל צרה. מתכנני ערים ראו בבני המעמד את קהל היעד הנאות לעירוניות החדשה, קהל שגם מצטלם יפה בהדמיות למגזינים בלי חשש שאיזו דמות נטולת סטייל תקלקל את התמונה.

מהשנים הראשונות לפרסומה וביתר שאת כיום, התיאוריה מעוררת לא מעט מחלוקת וביקורת. לצד הכרה בתרומתה החיובית לשיח העירוני, היא נתפשת עם הזמן יותר ויותר כעוד שם מכובס לתופעה הידועה של ג'נטריפיקציה, כשאת מקומו של המונח הבלתי תקין פוליטיות "אוכלוסייה חזקה" תופס כעת "המעמד היצירתי". ערים רבות בארצות הברית הנחשבות קוליות על פי מדד פלורידה לא פתרו מצוקות של שכבות מוחלשות באוכלוסייה, שלא בדיוק ענו על הגדרות היצירתיות, והמשבר הכלכלי ב‑2008 לא פסח גם על ערים מגניבות.

על רקע המחאה החברתית העולמית, תיאוריית היצירתיות נתפשת כיום כהתעלמות והתנשאות ביחס למרבית הקבוצות באוכלוסייה, וכעוד שיטה קפיטליסטית שמיטיבה עם המצליחים ממילא, כמו אותו סטודנט מצטיין מפיטסבורג. המלצתו של פלורידה להשקיע ביצירת אווירה אורבנית תוססת ובאנשים הנכונים, במסלולי ריצה ורולרבליידס ובשבילי טיול עם הכלב כדי לתמרץ את הכלכלה העירונית, יותר מאשר להשקיע בתעסוקה ובעסקים סולידיים מסורתיים או לסייע לשכבות מוחלשות ­ נתפשת כלעג לרש, באופן המילולי ביותר של הפתגם.

בשבועות האחרונים התחדש גל הביקורת על התיאוריה על רקע פורום שכינסה עיריית ניו יורק, לדיון על השקעות הון באמנות כמנוף להתחדשות עירונית. בתגובה ליוזמה, ששותפות לה קרנות ההון הגדולות של הבנקים המובילים בארצות הברית, כתב הסופר והפובליציסט תומס פרנק למגזין הספרותי המקוון "בפלר" כי בערים רבות בארצות הברית המעמד היצירתי חוגג והמשברים הכלכליים נותרים בעינם. המנהיגות מתבוננת בנופים הקורסים ומצהירה ברצינות שהגאולה טמונה בקוליות העירונית. מגיב אחר ברשת כתב, בתרגום חופשי לעברית: העם דורש עיר צודקת, לא עיר יצירתית.

במאמר במגזין המקוון "סלײן", תחת הכותרת "היפסטרים לא יצילו אותנו", מציין וויל דואג כי הקשר בין אמנות לצמיחה כלכלית מוטל בספק על פי מחקרים שונים, וכי נמצא כי אין קשר בין תמיכה באמנות לבין התועלת שלה לכלל תושבי העיר. פרופ' ג'יימי פק, גיאוגרף מאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה המצוטט במגזין, הגיע למסקנה שכנראה לא המעמד היצירתי הוא הסיבה לשגשוגה של עיר אלא להיפך, השגשוג הוא זה המושך אליו את בני כל המעמדות.

הדיון רלוונטי גם לישראל, אף שיש בה רק עיר אחת הנחשבת לקולית, תל אביב. ואולי זאת בעיה בפני עצמה. בני המעמד היצירתי הם כיום מי שמפיחים רוח חיים בעיר ובמרחב הציבורי שלה, בכיכרות ובשדרות, ולא רק בעתות מחאה והפגנה. גם בה נדמה שהם נחשבים יעד מועדף על פני בני מעמדות פחות נוצצים, ומי שלא הצליח להיות יצירתי גם לא מצליח להיות קיים. אולי לכך התכוון יובל אלבשן כשכתב במאמרו השבוע ב"הארץ" שלמשה סילמן לא הקשיבו גם בתנועת המחאה עצמה.

התמונה לא תהיה שלמה בלי דירוג הערים האמריקאיות על פי מדדי היצירתיות שפיתח פלורידה. בדירוגים טמון תמיד פוטנציאל קומי מסוים. כך, לדוגמה, אי אפשר שלא לחייך לנוכח דירוגה במקום השני המכובד במצעד של העיר אוסטין, מיד אחרי סן פרנסיסקו במקום הראשון, או להשתומם מול מיקומה של העיר ניו יורק במקום התשיעי בלבד, שלוש דרגות מתחת לעיר ששמה צ'פל היל, המאיישת את המקום השישי. זה המקום להצטער על שתל אביב אינה עיר אמריקאית ולו בשל הסיכוי שהיתה לוקחת את המקום הראשון ביד קשורה לאחור.

לכתבה בהארץ

 
 
 
Comments