Residents will have to queue for daily rations unless they drastically reduce consumption

ארנון סופר ^{[1, 2]} ואנטון ברקובסקי ^[2]

^[1] החוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה, אוניברסיטת חיפה
^[2] קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה

המאמר דן במשמעות הגיאופוליטית של שינוי האקלים במזרח התיכון, שתרם למשבר המים באזור. יידונו כאן בעיקר המשברים באגני הנילוס, הפרת והחידקל, בדגש על סוריה, עיראק ומצרים. משבר האקלים מצטרף לשורה של משברים אחרים מעשה ידי אדם – גידול דמוגרפי מהיר, היעדר תכנון לאומי, משטרים טוטליטריים והתדרדרות אקולוגית. משבר האקלים מעצים את המחדלים האחרים, מגביר את חוסר היציבות באזור, ומביא להריסתו. עם זאת, שינוי האקלים מספק הזדמנות להתבונן על המצב הבעייתי של האזור מנקודת מבט פרגמטית ולחשוב על פתרונות גיאופוליטיים אמיצים.

הקדמה

נושא שינוי האקלים אינו יורד מן הכותרות. קיימים חילוקי דעות לגבי עוצמתו, השפעותיו והסכנות הנובעות ממנו, אך אין מפקפקים בקיומו. שינוי האקלים אינו נקשר כיום רק לתחום הקלימטולוגי/מטאורולוגי, אלא יש לו השלכות על תהליכים רבים אחרים, שחלק מהם טבעיים וחלק מעשה ידי אדם.

המאמר הנוכחי מנסה להפיק תובנות משינוי האקלים על רקע המאפיינים הבולטים של אזור המזרח התיכון והשינויים שחלו בו בשנים האחרונות והרעו את מצבו הבעייתי ממילא. נתחיל בהגדרת המזרח התיכון ובסקירת מאפייניו העיקריים והמצב שהוא שרוי בו כיום, ונמשיך בתיאור של השפעות שינוי האקלים על המצב הזה. נסיים בהעלאת הצורך בתכנון עתיד גיאופוליטי חדש של האזור ובחלוקה אחראית ויעילה יותר של משאביו. המאמר מתבסס על מספר מחקרים שנעשו בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה בנושא שינוי האקלים ובנושאים אחרים ^{[4-1, 9-7]}.

המרחב הגיאוגרפי שאנו דנים בו הוא המזרח התיכון המקובל כיום, וטבעת המדינות העוטפות אותו. המזרח התיכון משתרע בציר צפון–דרום בין טורקיה לתימן ובציר מערב–מזרח בין מרוקו ואיראן, כולל חצי האי ערב, מצרים וצפון אפריקה. הטבעת העוטפת כוללת את מדינות הסהרה, אזורי הסהל שמדרום לה, ואתיופיה.

כל קורא המעיין בספרי גיאוגרפיה של המזרח התיכון יודע שיש מספר מאפיינים עיקריים המשפיעים על חיי האדם באזור זה, ובהם כאלה שהם דטרמיניסטיים: תכסית מגוונת ומסובכת, מדבר, צומת המקשר בין שלוש יבשות, תלות במשאבים מצומצמים ובעיקר מחסור במים (ובעקבותיו קשיים בחקלאות ואי-ביטחון תזונתי). לכך יש להוסיף בעיות דמוגרפיות, שהמשמעותית ביותר בהן היא הריבוי הטבעי הגבוה. במאה השנים האחרונות הכפילה אוכלוסיית האזור את עצמה שלוש פעמים! בעיה משמעותית לא פחות היא עובדת קיומם של מיעוטים (דתיים, אתניים ועדתיים), הגורמת מתיחויות ואי-סדרים למיניהם, שמלווים ברדיפות, בדיכוי ובגירוש. עיון בהיסטוריה של המזרח התיכון מגלה מערכת יחסים מורכבת בין האוכלוסייה לבין שליטיה, בין האוכלוסייה הנוודית לבין האוכלוסייה יושבת הקבע, ובין זו של עמקי הנהרות ונאות המדבר הפוריים לבין תושבי הרמות, המדבריות וההרים הקשים למחיית האדם. הדטרמיניזם הזה התבטא באין-ספור סכסוכים ומלחמות בין הציוויליזציות השונות באזור – סכסוכים הנמשכים כבר אלפי שנים ועד עצם היום הזה. עובדת היותו של המזרח התיכון גשר בין שלוש היבשות – אסיה, אירופה ואפריקה – מכתיבה גם היא את פגיעותו הדטרמיניסטית. כל תנועה מיבשת ליבשת – של אוכלוסייה, של צבא או של כיבוש – חייבת לעבור דרך צומת זה.

עידן הקולוניאליזם האירופי והתקופה הבתר-קולוניאלית הוסיפו לצרותיו של האזור על-ידי יצירת גבולות מלאכותיים שניתקו קשרים כלכליים וחילקו קבוצות אוכלוסייה בין ריבונים שונים, ועל ידי אי-הסדרה של השימוש במקורות מים משותפים ^[7]. לכך יש להוסיף משטרים רודניים, נחשלות כלכלית, שסעים חברתיים, סכסוכים תמידיים עם שכנות, והדבר המשמעותי ביותר – חוסר היכולת של המשטרים לספק פתרונות כלכליים-חברתיים לאוכלוסייה ההולכת וגדלה על רקע משאבי טבע דלילים וחוסר פיתוח. כל אלה הפכו את האזור לפצצה מתקתקת.

קריסת חלק מהישויות הפוליטיות באזור נמנעה בינתיים בשל רווחי עתק מיצוא נפט וגז. מקורות האנרגיה הללו גם מזינים את התעשיות והכלכלות המקומיות, רווחיהם הושקעו בסבסוד התוצרת למיניה, ובמקרים מסוימים שימשו לפיתוח אזורי פריפריה נחשלים. גילוי עתודות נפט וגז מחוץ למזרח התיכון לאחרונה, ובייחוד הנפט שמקורו בפצלים, לצד שיפור טכנולוגיות ההפקה, מעמידים בספק את העתיד הכלכלי של המדינות העשירות באזור. ירידת מחירי הנפט והגז כבר גרמה בתקופה האחרונה הפסדים כלכליים וגירעון תקציבי במדינות מייצאות הנפט העשירות ביותר (רוסיה וסעודיה כדוגמה). הפיכתה של ארה"ב מצרכנית האנרגיה הגדולה לספקית של אנרגיה – מאיימת מאוד על הכנסות המזרח התיכון מ"פטרו-דולרים".

גורם נוסף שהציל כמה ממדינות האזור מקריסה הוא אינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים של המעצמות, בייחוד במסגרת המלחמה הקרה בין ארה"ב והמערב לבין ברה"מ והגוש המזרחי. המעצמות הגדולות העניקו סיוע נדיב למדינות האזור שהצליחו לתמרן בפיקחות בין רצונותיהן של הענקיות הגיאופוליטיות. סיוע זה הבטיח הישרדות של משטרים לא יעילים במיוחד למשך תקופה ארוכה יחסית (מצרים, לדוגמה, הצליחה לקבל תמיכה משתי המעצמות גם יחד. כך גם ירדן, ואפילו סוריה שצידדה דווקא במוסקבה).

חשוב להדגיש כי המעצמות ניסו לפתור בעיות אסטרטגיות של חלק מן המדינות, בייחוד אלה הקשורות לאגירת מים ולשימוש בהם. המעצמות סייעו בפיתוח החקלאות, בהגברת ייצור המזון ובהשלכות כלכליות-חברתיות נלוות. הדוגמה הבולטת לכך היא בנייתו של סכר אסואן במצריים על-ידי הסובייטיים, אך יש דוגמאות נוספות, כמו הסיוע בפיתוח חבל אל-ג'זירה של מזרח סוריה באמצעות הקמת סכרים על נהר הפרת. למרבה הצער, סיוע הזה לא ביטל את חוסר השליטה של המדינות במקורות המים, ולא פתר את הסכסוכים עם השכנות, אלא דווקא להפך.

האביב הערבי שפרץ לכאורה במפתיע, חשף היטב את חולשת המשטרים והמדינות של המזרח התיכון. הוא חשף את חוסר יכולתם של המשטרים הללו להתגבר על רוב הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שנובעות משילוב נסיבות גיאוגרפיות דטרמיניסטיות עם הנסיבות הפוליטיות. המזרח התיכון של היום שופע ישויות גיאופוליטיות כושלות: לוב, תימן ודרום סודן, שלאחרונה הצטרפו אליהן סוריה ועיראק המפולגות והמתפוררות.

המזרח התיכון כולו, מאיראן ועד ארצות המגרב, מטורקיה ועד קרן אפריקה ואזור הסהל, כמעט ללא יוצאי דופן, מראה סימנים של משבר. אמנם, חלק מהמדינות שומרות על יציבותן, אבל אפילו מעצמות אזוריות, כמו טורקיה או איראן, עלולות למצוא את עצמן על סף משבר קיומי. קונפליקטים ומלחמות שהיו נתונים משך תקופה ארוכה על אש קטנה – מתפרצים בגלוי. המאבקים בין מוסלמים לבני שאר הדתות, בין שיעים לסונים, בין ערבים לפרסים וטורקים (לצד מיעוטים אחרים) מעמידים בספק את הישרדות האזור במתכונתו הנוכחית. בתוך המאבקים על רקע פוליטי וגיאופוליטי משתלבים גם המאבקים על מקורות האנרגיה ועל משאבי הטבע האחרים, ובייחוד על מים. תופעות של היעדר משילות בשטח, היעדר גבולות מוגנים, ריבוי מיליציות לא מזוהות לצד עבריינים וכוחות טרור והתפוררות המדינות – נעשו שכיחות. תנועת אוכלוסיות בלתי מבוקרת (פליטים, עקורים ומהגרים) מסתכמת במיליונים.

למהומה הזו נוסף כיום הגורם של שינוי האקלים, וגם הוא תורם את חלקו למשברים הקיימים.

 פלוג'ה, עיראק, דצמבר 2014. צילום: Idaho Sagebrush

רקע כללי

מה חלקו של שינוי האקלים בתמונה העגומה שהבאנו לעיל? מה בין קשיים כלכליים, דמוגרפיה, שסעים חברתיים ודתיים, מאבק גיאופוליטי, מהפכות ומלחמות אזרחים לבין שינוי האקלים? השאלה מתחדדת עוד לנוכח העובדה כי קצב שינוי האקלים הוא איטי. מדובר בטווחי זמן ארוכים ובאי-ודאות גדולה, והאקלים של האזור (להוציא תת-אזורים בודדים) ממילא אינו נוח במיוחד.

הקשר בין שינוי האקלים לבין מצבו הנוכחי של המזרח התיכון אינו קשר ישיר, אינו קשר מובהק וקשה לבודדו משאר הגורמים המעצבים את המזרח התיכון – אך למרות זאת נראה כי אכן קיים קשר כזה. שינוי האקלים מקצין את הבעיות הקיומיות של האזור, ומדגיש את האיבה וחוסר ההסכמה הקיימים בין כל השותפות הנאבקות על המשאבים הדלילים של האזור. שינוי האקלים מביא למצב קיצוני, המחייב מציאת פתרונות ממשיים.

שינוי האקלים בכלל, וזה שבאזור המזרח התיכון בפרט, מביא לשלוש תופעות עיקריות: א. עליית מפלס פני הים (מספר מילימטרים בשנה); ב. עלייה בטמפרטורות (התחממות, התייבשות גוברת והגברת אירועי קיצון); ג. מחסור במים (גם כתוצאה מירידה במשקעים וגם כפועל יוצא של התאדות מוגברת ושימוש מוגבר במים, העיליים ואלה שבאקוות) – וזו הנקודה החשובה ביותר. התופעות הללו משפיעות מצידן על החקלאות (פגיעה בקרקעות) ועל הביטחון התזונתי, מגבירות את הקונפליקטים על משאבים ברמה המקומית, וגורמות הגירה מאזורים מוכים ומסוכסכים ומחסור במקורות האנרגיה (הגברת הצורך בהתפלה, בקירור ובמיזוג) ^[10]. הבעיה הזו רק תחמיר, בייחוד במדינות צחיחות שאוכלוסייתן גדלה בהתמדה, ושמקורות המים שלהן מתדלדלים או לא נמצאים כלל בשליטתן.

מדינות המזרח התיכון רגישות במיוחד לשינוי האקלים. אין בכך פלא, שכן רוב שטחיהן מושפעים מהאקלים התת-טרופי–מדברי. כל ירידה של 20% בכמות המשקעים השנתיים משמעה אסון לחקלאות הבעל ולמשק החי ^[15] היא מביאה להתרוקנות או להמלחת האקוות לצד פגיעה בספיקת המים העיליים, להתאדות מוגברת ולהתייבשות האקוות, ובכך לחיסול חקלאות השלחין. השפעה אחרת על אוכלוסיית האזור מורגשת לאחר התייבשותו, כשהנוודים של האזור, המחפשים מרעה לעדריהם, פולשים במכוון או בלית ברירה אל השטחים המיושבים של שכניהם. דבר כזה יכול להתרחש בכל אזור בעולם, אך במזרח התיכון ובאפריקה קיים פסיפס מסובך של רצועות חקלאיות לצד ערים ושטחי מרעה במרחקים קצרים, דבר שהוביל להתנגשות במאבק על משאבים בין החקלאים לנוודים ^[5].

במהלך המאה ה-20 עברו רוב מדינות מזרח התיכון תהליך עיור מואץ, והן ממשיכות בתהליך הזה במאה ה-21 על חשבון האדמות הפוריות והמעטות ממילא. האוכלוסייה הכפרית הולכת ומצטמצמת, והחקלאות המסורתית, שעדיין קיימת במזרח התיכון, איננה יעילה. רוב מדינות האזור, אפילו מעצמות אזוריות כגון מצרים, אינן מסוגלות לספק לאוכלוסייתן מזון ומים בשפע, שלא לדבר על ביטחון אישי, על פרנסה או על מימוש עצמי. כמו כן קיימות עדויות למאבק בין חקלאים לנוודים – הבולטים והארוכים שבהם היו ועדיין נצפים בחבל דרפור, בניגריה ובקניה ^[5]. בעתיד הקרוב, יחד עם שאר הסיבות הקשורות לכושר הנשיאה של האזור, יקצין שינוי האקלים את המאבק על המשאבים ^[14]. בינתיים מצטברות הוכחות להשפעת שינוי האקלים על פגיעה בחקלאות באזור הסהר הפורה ^[13], וכמו כן מוצאים התאמה בין פריצת קונפליקטים מזוינים לבין אסונות שנבעו מהגברת אירועי קיצון מסיבות הקשורות לאקלים ^[17].

המשבר באגני הפרת והחידקל

שינוי אקלים ומחסור במים שחלק ממנו נגרם משינוי האקלים, מילאו, כפי הנראה, תפקיד בלתי מבוטל באירועי האביב הערבי – בייחוד במצרים ובסוריה, שהן, ממילא, מדינות מדבריות. שינוי האקלים בא לידי ביטוי בהתחממות, בהתייבשות ובסדרת בצורות, כמו אלה שפגעו בסוריה החל ב-2008 והראו כי היא איננה מוכנה כלל למשבר במשק המים שהולך ומחריף עם השנים, ולא רק היא ^{[4, 9]}.

ישנן עדויות המעידות על הרעה בכמויות המשקעים כבר משנות ה-90 של המאה הקודמת וכן על הפחתה גדולה בספיקת הפרת בגלל הבצורות התכופות, ובעיקר בגלל המים שלקחה טורקיה עם סיום מפעל הסכרים הגדול שלה בפרת ^{[11, 14]}. עד שנות ה-90 הגיעה ספיקת נהר הפרת בכניסה לסוריה לכ-32 מיליארד מ"ק בשנה. בשנת 1985 צרכה עיראק לפחות 17–20 מיליארד מ"ק, סוריה צרכה באותה שנה כ-4 מיליארד מ"ק, טורקיה – כמיליארד מ"ק, והיתרה – 7–8 מיליארד מ"ק, התנקזה ברובה לים. מאז שנות ה-90 לקחה טורקיה באופן חד-צדדי כ-15 מיליארד מ"ק, והותירה לסוריה ולעיראק רק כ-15 מיליארד מ"ק, דהיינו מחצית הכמות שנכנסה בעבר. מתוך כמות זו לקחה סוריה כ-8 מיליארד, והותירה לעיראק 7 מיליארד מ"ק בלבד. החידקל לא עבר, בינתיים, שינויים דרמטיים, אבל עיראק תיאלץ להעביר חלק ממימי החידקל לנהר הפרת המתייבש. כמו כן, טורקיה, שבעבר לא השתמשה במי החידקל, מתכוננת לקחת מהמים הללו לפחות 6 מיליארד מ"ק ^{[3, 4, 11, 12, 13, 14, 16 וחישובים של המחברים]}.

את התוצאות אפשר לראות במפות הלוויין, המעידות על צמצום דרסטי של העיבוד החקלאי בעמק הפרת. התוצאות ניכרות גם בהיקף סופות האבק באזור שגדל מאוד. מחסור המים פגע בחקלאות, שאף לפני השינויים הללו לא הייתה יעילה במיוחד, ולא אפשרה אספקת מזון מתוצרת פנים לאוכלוסייה הגדלה בהתמדה. היובש שנוצר, שהצטרף למשברים האחרים שציינו לעיל, גרם לנטישה המונית של קרקעות בסוריה, והוביל להגירה של מאות אלפי חקלאיים מהכפרים לערים סוריות, ובייחוד לדמשק. הגירה המונית כזאת פירושה דוחק וחוסר יכולת של התשתיות העירוניות "לעכל" את התושבים החדשים ולהעניק שירותים בסיסיים, גם לא מים לשתייה. התסיסה החברתית בעקבות משבר המים הצטרפה לתסיסה הקשורה למחדלים נוספים, ואלה הפכו למרי אזרחי שבשנת 2011 הפך למלחמת אזרחים עקובה מדם, שסופה, באמצע שנת 2017, טרם נראה באופק. כאן המקום להדגיש כי מלחמת האזרחים הסורית התחילה באזור קמישלי, על יובל של הפרת בשם חבור, שהתייבש לחלוטין (בין היתר בשל פעילות טורקית הרסנית), וכן ברצועת שטח ליד דרעא בדרום, שסבלה מבצורת ממושכת ^[4]. מפגינים בני נוער יצאו לרחובות דרעא למחות על מחסור במי שתייה ונורו על-ידי חיילי המשטר – מה שזירז את פרוץ המרי.

שני יישובים אלה – קמישלי ודרעא – ממוקמים באזור הצחיח למחצה של סוריה, שבעקבות צמצום המשקעים נעשה אזור מדברי, מבלי שהשלטונות נערכו לטפל במשבר.

במסמך שלנו על סוריה ^[4] אנו מביאים עדויות רבות מהאגנים אוֹרוֹנטֶס, דמשק, ירמוך וחידקל-חאלב, בדבר זעקת המוכתרים לממשל: "אין לנו מים לשתייה!", קריאות שלא נענו.

ברור שלגורמים הגיאופוליטיים היה משקל מכריע במשבר המים של עיראק ושל סוריה. עם זאת, יש לזכור כי גם התנהגותה של טורקיה – האחראית העיקרית למחסור המים בסוריה ובעיראק – קשורה לשינוי האקלים ולרצון להיות בעלת הריבונות על משאבי המים. למעלה מ-50 שנה מקדמת טורקיה תוכניות גרנדיוזיות בפרת ובחידקל, בהן הקמת עשרות סכרים והשקיית מיליוני דונמים באזור דרום מזרח אנטוליה ובאגן הפרת-חידקל. טורקיה השתלטה באופן חד-צדדי, ללא משא ומתן וללא התרעה מספקת, על רוב מימי הנהרות ויובליהם, והותירה רק שאריות לא קבועות לסוריה ולעיראק, מדינות התחתית הנואשות למים ^{[3, 4]}.

הבצורות שפקדו את סוריה ועיראק בעשר השנים האחרונות, והמחסור במים שהן חוו בעקבות הקמת המפעל ההידרואלקטרי הטורקי ^[16] היו רק קדימון למה שמצפה למדינות המתפרקות הללו בעתיד. נראה שטורקיה תמשיך בתוכניותיה באין מפריע, וזאת, כאשר התחזיות של שינוי האקלים באזור צופות הפחתה בכמות המשקעים המזינים ישירות ובעקיפין את הפרת והחידקל משטחה של טורקיה. הכוונה לירידה של כרבע מסך כל הספיקות בנהרות וביובליהם ב-25–30 השנים הקרובות. יתרה מכך, מתברר כי בכל אגן הלבנט – כולל צפון ישראל, ירדן והטבעת הסוגרת על מדבר סוריה, קרי עיראק, סוריה ודרום טורקיה – נצפה רצף בצורות שלדעת מומחים לא היה מזה 900 שנה, או, אם ננקוט לשון זהירה יותר, לא היה מוכר לפחות במאה השנים האחרונות ^{[2, 4, 14]}. העלייה בטמפרטורות תגרום להתאדות מוגברת וכמעט להיעלמות של כיסוי השלג בהרי מזרח טורקיה. שיא הנגר בנהרות יגיע מוקדם יותר בגלל הפשרה מוקדמת ^[11]. המסקנה ברורה: אף על פי שהיצע המים יוגבל, טורקיה תזדקק ליותר מים עבור אוכלוסייתה הגדלה ולמימוש שאיפותיה להגדיל את יצוא תוצרתה החקלאית מאזור הפיתוח החדש. משום כך, יש לצפות כי היא תתחשב פחות בדרישותיהן של שכנותיה.

אגן הנילוס (בדגש על מצרים, סודן ואתיופיה)

לגבי מצרים, אין ספק כי גידול האוכלוסייה המהיר בה (כמו בכל יתר מדינות אפריקה) ומשבר האקלים היו גורמים מרכזיים בהתפרצותו של האביב הערבי. כאן חבר שינוי האקלים לגורמים כלכליים וגיאופוליטיים, והקצין את המצב הפגיע ממילא.

מאז 1967 מתועדת ירידה דרמטית בספיקת הנילוס. הממוצע הרב-שנתי של ספיקת הנילוס היה במשך שנים רבות כ-84 מיליארד מ"ק בשנה, והנה, בשנת 1984 הגיעה הספיקה רק ל-35 מיליארד מ"ק, והמשבר במצרים לא איחר לבוא. אומנם, מאז 1984 היו שוב שנים ברוכות במים בנילוס, והיו אפילו שנים עם שיטפונות, אך המגמה הכללית היא של הפחתה בספיקת הנהר. עד שנות ה-70 נמדדו בנילוס (באזור סכר אסואן) 84 מיליארד מ"ק מים. כיום מודדים שם כ-56 מיליארד מ"ק בלבד. כדי להבין את גודל האסון, נתבונן בנתוני הספיקה השנתית של הנילוס הכחול בכניסה לחרטום: בין השנים 1900–1965 נמדדו כ-56–58 מיליארד מ"ק, בין השנים 1966–1992 נמדדו 50 מיליארד מ"ק, ובשנת 2008 נמדדו 42 מיליארד מ"ק. התחזית מדברת על הפחתה נוספת בעתיד ^[8].

לעומת הירידה בספיקת המים, האוכלוסייה דווקא גדלה במהירות, ובעקבותיה גדלו הצרכים במים של כל השותפות בנהר. נתון חדש מציין כי בין השנים 1962–2009 גדל השטח החקלאי הכולל באפריקה ב-59%, בעוד שהאוכלוסייה גדלה באותן השנים ב-271% ^[5]. המחסור במים חזר לסדר היום, ואתיופיה החלה למחות על כך שאף על פי שמרבית מי הנילוס מגיעים משטחה (שם נמצאים מקורות הנילוס הכחול), היא קופחה על-ידי הבריטים ואחר כך על-ידי מצרים. מאז שנת 2000, עם גבור משבר המים, מאיימת אתיופיה המתחזקת על ביטחון אספקת המים של מצרים וסודאן. בעזרת סיוע חוץ החלה אתיופיה לבנות סדרה של סכרים על הנילוס הכחול. על רקע זה תועדה ירידה בספיקת הנילוס במצרים, שהייתה גורם משמעותי בהפסקת מפעלי הפיתוח בסיני ובמדבר הדרומי (מפעל הטושקה) ובהפגנות נגד המשטר בנושא המחסור במים ואיכותם הירודה להשקיה ולשתייה ^[8]. המרי הסתיים בקורבנות ובהבטחות מצד הממשל לשפר את המצב, הבטחות שנשכחו במהרה על רקע המשבר הכלכלי והפוליטי במדינה. בד בבד עם בעיות בזירת הפנים התגברה המתיחות בין מצרים לאתיופיה בזירת החוץ ^{[3, 8]}.

כיום שינוי האקלים אינו הגורם העיקרי לבעיות האזור, אלא רק גורם משני וזרז של הבעיות הקיימות. אם יתממשו התחזיות המדברות על החמרה בשינוי האקלים, אנו צפויים לחזות במשברים כלכליים שיתורגמו לאי-יציבות פוליטית, בהעצמה של גלי הגירה, בעימותים מזוינים בתוך המדינות הקיימות וביניהן, בפירוקן של מדינות נוספות ואולי בהקמתן של ישויות חדשות ^[7]. בתחום האקולוגי ברור כי אנו צפויים להתפשטות שטחי המדבר – ראו, לדוגמה, את אגן הכינרת, כולל רמת הגולן ועמק החולה ^[6].

עם זאת שינוי האקלים מסייע להסתכל באופן פרגמטי על הנעשה ולהציע פתרון גיאופוליטי שיוביל אולי ל"שלום אקלימי".

כל המתבונן במפה הפוליטית של המזרח התיכון מזהה את תוצאות "השלום הבריטי" או "השלום האמריקני" (Pax, Britanica Pax Americana) ^[1]. העובדות ששתי המעצמות הללו קבעו בשטח, נועדו בדרך כלל לשרת את האינטרסים שלהן, תוך התחשבות מזערית בגיאוגרפיה (הפיזית והאנושית) של האזור ובכושר הנשיאה שלו, ומתוך חוסר תשומת לב לסיכויי אריכות הימים של הישויות הגיאופוליטיות שהוקמו על ידן.

שינוי האקלים מחייב עיצוב מחדש של מדיניות בת-קיימא שתוכל להתקיים בתנאים הפיזיים החדשים של האזור.

רק חלוקה יעילה יותר של משאבי הטבע של האזור והתחשבות בגורמים הגיאוגרפיים המורכבים שלו מסוגלות להביא לשלום בר-קיימא. מחברי המאמר נמנעים מהצעות קונקרטיות, אך קוראים למומחים מהאזור ומגופים בין-לאומיים להתחיל, כבר היום, לתכנן עתיד גיאופוליטי טוב יותר לאוכלוסיות האזור.

[1] ברקובסקי א וסופר א. 2012. גאופוליטיקה ושינויי אקלים במזרח התיכון: בואו של ה"שלום האקלימי" Pax Climatica. אוניברסיטת חיפה: קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה.

[2] ברקובסקי א וסופר א. 2014. שינויי אקלים, היסטוריה, גיאופוליטיקה והמזרח התיכון. אופקים בגאוגרפיה 85: 221-240.

[3] ברקובסקי א וסופר א. 2016. האמנם לא נלחמים על מים? אופקים בגאוגרפיה 88: 175-161.

[4] ברקובסקי א וסופר א. 2016. משבר בסוריה ובמימיה. מים והשקיה 543: 12-15.

[5] גטלמן ג'. 2017. הצטמצמות שטחי החקלאות מערערת את יציבות אפריקה. הארץ, חדשות בעולם. 3 באוגוסט (מתורגם מ-New York Times).

[6] גרין פ. 2017. מפלס הכנרת אביב 2017. ארץ הכנרת 16: 6.

[7] סופר א. 2014. על גבולות המזרח התיכון – מהסכם סייקס-פיקו ועד לאביב הערבי. מערכות 457: 10-14.

[8] סופר א וברקובסקי א. 2014. מצרים 2014: ניתוח גאואסטרטגי. חיפה: קתדרת חייקין לגיאוסטרטגיה ומרכז המחקר – המכללה לביטחון לאומי.

[9] סופר א וברקובסקי א. 2014. ירדן (הממלכה האשמית) – מדינת חיץ על סף משבר. חיפה: קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה ומרכז המחקר – המכללה לביטחון לאומי.

[10] Badran A. 2017. Water, energy and food sustainability in the Middle East: The sustainability triangle. Springer.

[11] Bozkurt D and Sen L. 2013. Climate change impacts in the Euphrates – Tigris Basin based on different model and scenario simulations. Journal of hydrology 480: 149-161.

[12] Hoerling M, Eischeid J, Perlwitz J, et al. 2012. On the increased frequency of Mediterranean drought. Journal of Climate, 25(6): 2146-2161.

[13] Kelley CP, Mohtadi S, Cane MA, et al. 2015. Climate change in the Fertile Crescent and implications of the recent Syrian drought. Proceedings of the National Academy of Sciences 112(11): 3241-3246.

[14] Kitoh A, Yatagai A, and Alpert P. 2008. First super-high-resolution model projection that the ancient “Fertile Crescent” will disappear in this century. Hydrological Research Letters 2: 1-4.

[15] McNeill J. 2013. The eccentricity of the Middle East and North Africa’s environmental history. In: Mikhai A (Ed). Water on sand: Environmental histories of the Middle East and North Africa. New York (NY): Oxford University Press.

[16] Osman Y. 2017. Climate change and future precipitation in arid environment of Middle East: Case study of Iraq. Journal of Environmental Hydrology 25: 1-18.

[17] Schleussner CF, Donges JF, Donner RV, and Schellnhuber HJ. 2016. Armed-conflict risks enhanced by climate-related disasters in ethnically fractionalized countries. Proceedings of the National Academy of Sciences 113(33): 9216-9221.

הכדורים שהוזרמו למאגרי מים בעיר יביאו לחיסכון יקר של מים ויגנו על המאגרים מפני אבק, גשם, ציפורים ושינויים כימיים שנגרמים על ידי השמש

עיריית לוס אנג'לס השלימה אתמול תוכנית חדשנית להזרמה של 96 מיליון כדורי מים אל מאגר המים בעיר, במהלך שלטענת ראש העיר יוכל לחסוך 250 מיליון דולר.

אתמול (ב') שיחררו עובדים של מחלקת המים בעיריית לוס אנג'לס 20 אלף כדורים אחרונים אל תוך מאגר המים באגם סילבר לייק שבעיר. "זהו שילוב של האופן בו הנדסה פוגשת את השכל הישר. חסכנו הרבה כסף ועשינו את כל הדברים הנכונים, אמרה ראש מחלקת המים בעירייה, מרסי אדוארדס.

לוס אנג'לס היא העיר הראשונה בארה"ב להשתמש בכדורים השחורים מפלסטיק המלאים במים, בגודל 4 אינץ' לכדור. הכדורים מסייעים לחסום את קרני השמש מפני שפת המים של המאגר ומגנים עליו מפני אבק, גשם, ציפורים, עופות טורפים ושינויים כימיים שנגרמים על ידי השמש. הכדורים גם מונעים מחלק מהמים במאגר להתאדות.

לטענת ראש העיר לוס אנג'לס, אריק גרסטי, הכדורים השחורים יחסכו 300 מיליון גלונים של מים בכל שנה, שעד כה התאדו, במדינה שסובלת מבצורות ומזג אוויר יבש. עלות הכדורים השחורים, שתוחלת חייהם כ-10 שנים, הסתכמה ב-35 מיליון דולר, בעוד ההערכות צופות חיסכון של עד 300 מיליון דולר.

שטפונות ובצורות על רקע השינויים האקלימיים והיעדר השקעות באספקת מים יציבה עולים לכלכלה העולמית עשרות מיליארדי דולרים בשנה, לפי דו"ח חדש על היעדר ביטחון מים. "מים הם חיוניים ויצרניים, אך יכולים גם להיות הרסניים", אמר דיוויד גריי, פרופ' באוקספורד, בעדות וידאו המצורפות לדו"ח. הדו"ח של אוניברסיטת אוקספורד פורסם בעת השקת פורום המים העולמי בקוריאה.

לפי הדו"ח, בדרום אסיה ריכוז סיכוני המים הגדול בעולם. במזרח ודרום מזרח אסיה גוברים איומי השטפונות במהירות, ואילו בארה"ב החשיפה הגבוהה ביותר לסיכוני שטפונות.

אגם שהתייבש במחוז גוז'ראט שבהודו. צילום: רויטרס

הדו"ח מגיע גם בתקופה בה קליפורניה מתמודדת עם הגבלות שימוש במים בשל הבצורת הממושכת שלה, מהחמורות בתולדותיה; אזור אטאקאמה בצ'ילה סבל מנזקי השטפונות החמורים זה 80 שנה; והעיר הגדולה בברזיל סובלת מהבצורת החמורה ביותר זה 80 שנה. בינתיים, באיראן יש מחסור במים, ומצוקת מים גם פוגעת בכלכלותיהן של שלל מדינות, מדרום אפריקה ועד טייוואן.

אפריקה שמדרום לסהרה היא האזור היחיד של העולם שבו הסיכונים של מחסור במים וסניטציה גדלים, לפי הדו"ח, ואילו בצפון אפריקה שיעור האוכלוסיה הגבוה ביותר בסכנת מחסור מים. היעדר ביטחון מים עולה לכלכלה העולמית כמעט חצי טריליון דולר בשנה, לפי הדו"ח. נזקי שטפונות לנכסים אורבניים עולים לבדם כ-120 מיליארד דולר בשנה.

הדו"ח, שכותרתו "אבטחת אספקת מים, תמיכה בצמיחה", פורסם ביום שני ונכתב על ידי צוות משימה שהוקם על ידי שותפות המים העולמית (Global Water Partnership) והארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD). בראש צוות החוקרים, האקדמאים ואנשי השטח  עמדו ג'ים הול וגריי מאוקספורד.

"הניתוח שלנו מראה כי מדינות שכלכלתן תלויה בחקלאות הן לרוב המושפעות ביותר משטפונות או מצוקת מים", אמר גריי. על מדינות אלה לחשוב "כיצד הן יכולות לגוון את כלכלתן ולהפחית את תלותן במים", הוסיף.

בחקלאות, היעדר בטחון מים עולה כ-94 מיליארד דולר בשנה, לפי GWP. על מדינות להתמקד "בזיהוי אפשרויות שימוש טובות יותר לאספקת המים העומדת לרשותם", אמר גריי. נשיא מועצת המים העולמית, בנדיטו בראגה, הדגיש בראיון טלפוני בשבוע שעבר כי "באוסטרליה יש דוגמה טובה, בהתמודדות עם בצורת בת 10 שנים באגן מוריי-דרלינג". לדבריו, ההשקעה בתשתיות מים אינה מפותחת דיה, ויש צורך בכך ברחבי העולם. "מים הם המכנה המשותף המחבר בין כלכלה, חברה וסביבה".

לכתבה בדהמרקר

Sustained drought in California is depleting aquifers (click to enlarge).

An alarming satellite-based analysis from NASA finds that the world is depleting groundwater — the water stored unground in soil and aquifers — at an unprecedented rate.

A new Nature Climate Change piece, “The global groundwater crisis,” by James Famiglietti, a leading hydrologist at the NASA Jet Propulsion Laboratory, warns that “most of the major aquifers in the world’s arid and semi-arid zones, that is, in the dry parts of the world that rely most heavily on groundwater, are experiencing rapid rates of groundwater depletion.”

The groundwater at some of the world’s largest aquifers — in the U.S. High Plains, California’s Central Valley, China, India, and elsewhere — is being pumped out “at far greater rates than it can be naturally replenished.”

The most worrisome fact: “nearly all of these underlie the word’s great agricultural regions and are primarily responsible for their high productivity.”

And this is doubly concerning in our age of unrestricted carbon pollution because it is precisely these semiarid regions that are projected to see drops in precipitation and/or soil moisture, which will sharply boost the chances of civilization-threatening megadroughts and Dust-Bowlification.

As these increasingly drought-prone global bread-baskets lose their easily accessible ground-water too, we end up with a death spiral: “Moreover, because the natural human response to drought is to pump more groundwater continued groundwater depletion will very likely accelerate mid-latitude drying, a problem that will be exacerbated by significant population growth in the same regions.”

So this is very much a crisis, albeit an under-reported one. But why is NASA the one sounding the alarm? How has the space agency been able to study what happens underground? The answer is that NASA’s Gravity Recovery and Climate Experiment (GRACE) satellite mission can track the earth’s mass over space and time — and large changes in the amount of water stored underground cause an observable change in mass.

Here is California’s groundwater depletion over the last three years as observed by GRACE:

NASA: “The ongoing California drought is evident in these maps of dry season (Sept–Nov) total water storage anomalies (in millimeter equivalent water height; anomalies with respect to 2005–2010). California’s Sacramento and San Joaquin river basins have lost roughly 15 km3 of total water per year since 2011 — more water than all 38 million Californians use for domestic and municipal supplies annually — over half of which is due to groundwater pumping in the Central Valley.”

Certainly, the combined threat of mega-drought and groundwater depletion in the U.S. breadbaskets should be cause for concern and action by itself.

But we should also worry about what is happening around the globe, if for no other reason than it inevitably affects our security. As I wrote last year, “Warming-Fueled Drought Helped Spark Syria’s Civil War.”

Dr. Famiglietti explains the risk:

Further declines in groundwater availability may well trigger more civil uprising and international violent conflict in the already water-stressed regions of the world, and new conflict in others. From North Africa to the Middle East to South Asia, regions where it is already common to drill over 2 km [kilometers] to reach groundwater, it is highly likely that disappearing groundwater could act as a flashpoint for conflict.

Outside of this country, NASA has observed aquifer declines in “the North China Plain, Australia’s Canning Basin, the Northwest Sahara Aquifer System, the Guarani Aquifer in South America … and the aquifers beneath northwestern India and the Middle East.”

Water storage declines (mm equivalent water height) in several of the world’s major aquifers.

Famiglietti says that groundwater “acts as the key strategic reserve in times of drought, in particular during prolonged events,” such as we’re seeing in the West, Brazil, and Australia:

Like money in the bank, groundwater sustains societies through the lean times of little incoming rain and snow. Hence, without a sustainable groundwater reserve, global water security is at far greater risk than is currently recognized.

Yes, we can stave off bankruptcy a little longer despite our unsustainable lifestyle by taking money from our children’s bank accounts. As we reported last year, we’re taking $7.3 trillion a year in natural capital — arable land, potable water, livable climate, and so on — from our children without paying for it. In short, humanity has constructed the grandest of Ponzi schemes, whereby current generations have figured out how to live off the wealth of future generations.

California, United States (Reuters / Lucy Nicholson)

According to documents obtained by the Center for Biological Diversity, the California State Water Resources Board found that at least nine of the 11 hydraulic fracturing, or fracking, wastewater injection sites that were shut down in July upon suspicion of contamination were in fact riddled with toxic fluids used to unleash energy reserves deep underground. The aquifers, protected by state law and the federal Safe Water Drinking Act, supply quality water in a state currently suffering unprecedented drought.

The documents also show that the Central Valley Water Board found high levels of toxic chemicals - including arsenic, thallium, and nitrates - in water-supply wells near the wastewater-disposal sites.

Arsenic is a carcinogen that weakens the immune system, and thallium is a common component in rat poison.

“Arsenic and thallium are extremely dangerous chemicals,” said Timothy Krantz, a professor of environmental studies at the University of Redlands, according to the Center for Biological Diversity.

“The fact that high concentrations are showing up in multiple water wells close to wastewater injection sites raises major concerns about the health and safety of nearby residents.”

The Center for Biological Diversity obtained a letter from the state Water Board to the US Environmental Protection Agency (EPA) that said the Central Valley Regional Water Board discovered the health violations. Following the July suspension of the 11 injection sites, the EPA ordered a review of aquifers in the area to be completed within 60 days.

The state Water Board also said that 19 more injection wells may have also contaminated sensitive, protected aquifers, while dozens more wells have been the source of wastewater dumped into aquifers of unknown quality.

Despite these damning findings, the extent of wastewater pollution is still undetermined, as the Central Valley Water Board has thus far only tested eight water wells of the more than 100 in the area, according to the documents. Half of those tested came up positive for containing an excessive amount of toxic chemicals.

To unleash oil or natural gas, fracking requires blasting large volumes of highly pressurized water, sand, and other chemicals into layers of rock. The contents of fracking fluid include chemicals that the energy industry and many government officials will not name, yet they insist the chemicals do not endanger human health, contradicting findings by scientists and environmentalists. Toxic fracking wastewater is then either stored in deep underground wells, disposed of in open pits for evaporation, sprayed into waste fields, or used over again.

Fracking has been linked to groundwater contamination, an uptick in earthquakes, exacerbation of drought conditions and a host of health concerns for humans and the local environment.

A recent study by the US Drought Monitor noted that 58 percent of California is experiencing “exceptional drought,” which is the most serious category on the agency’s five-level scale. Meanwhile, a fracking job can require as much as 140,000 to 150,000 gallons of water per day, water that then cannot be consumed or used in farming operations.

The Center for Biological Diversity noted that the contamination of water sources could be much worse in another regard, as flowback water that comes from oil wells in the state can contain levels of benzene, toluene, and other toxic chemicals that are hundreds of times higher than legally allowed. Flowback fluid is then released back into wastewater storage wells. Chemicals like benzene can take years to eventually find their way to water sources.

“Clean water is one of California’s most crucial resources, and these documents make it clear that state regulators have utterly failed to protect our water from oil industry pollution,” said Hollin Kretzmann, an attorney for the Center for Biological Diversity.

“Much more testing is needed to gauge the full extent of water pollution and the threat to public health. But Governor [Jerry] Brown should move quickly to halt fracking to ward off a surge in oil industry wastewater that California simply isn’t prepared to dispose of safely.”

by Emily Atkin Posted on September 25, 2014

A jar holding waste water from hydraulic fracturing is held up to the light at a recycling site in Midland, Texas, Sept. 24, 2013.

CREDIT: AP Photo/Pat Sullivan

Every year, hundreds of billions of gallons of wastewater are produced by fracking operations across America. Some of that water gets stored in manmade ponds, some of it is injected underground, and some of it is treated and put back into rivers.

For the people whose drinking water systems are downstream of those rivers, scientists have some bad news.

New peer-reviewed research from Stanford and Duke University scientists shows that even when fracking wastewater goes through water treatment plants, and is disposed of in rivers that are not drinking water systems, the treated water still risks contaminating human drinking water. That’s because there are generally drinking water systems downstream of those rivers, and treatment plants aren’t doing a good job of removing contaminants called halides, which have the potential to harm human health.

The scientists say halides — which are salts like bromide, chloride, and iodide — are often found in fracking wastewater, and the concern about them is that their presence in the water can promote the formation of something called “disinfection byproducts,” or DBPs. These chemicals — trihalomethanes, haloacetic acids, bromate, and chlorite — are formed when the disinfectants used in water treatment plants react with halides, according to the Environmental Protection Agency.

Published in the journal Environmental Science and Technology and released by the American Chemical Society on Wednesday, the research showed that toxic compounds formed in water even when fracking wastewater made up only 0.01 to 0.1 percent of the waters’ volume. To prevent this from happening, the researchers recommended that fracking wastewater should not be discharged into surface waters, even when it is treated.

So why are we talking about water? I thought fracking was for oil and gas?

CREDIT: Environment America

Fracking is a technique that makes it easier for companies to get more oil and gas from the ground, but one of the reasons it’s so controversial is because of how much water is needed for that to happen. Fracking works better than conventional drilling because, instead of just drilling down and trying to extract gas from shale rock, companies also inject a high-pressure mixture of water, sand, and chemicals miles-deep into that rock. That high-pressure brine effectively cracks, or “fractures,” the rock, and makes the gas easier to extract.

As fracking has boomed across the United States, so has the use of water to do it. A 2013 report from Environment America showed that fracking wells nationwide produced an estimated 280 billion gallons of wastewater in 2012 — a huge number considering more than 55 percent of fracked wells are in areas experiencing droughts.

How to manage that water, which is often radioactive, has also been a huge issue. Some consider it an even bigger issue than fracking’s potential to leak drilling fluids or other contaminants, as detailed by a Yale Environment report on the problem.

What are some other problems with fracking wastewater?

Some of the most contentious issues surrounding fracking have been about wastewater. Drinking water contamination has always been one of them.

In addition to this most recent research on threats to drinking water supply from wastewater that’s been treated and released into rivers, some have been concerned about whether wastewater injected underground can contaminate aquifers. Environment America’s 2013 report said that pressure from those water injection wells can cause underground rock layers to crack, “accelerating the migration of wastewater into drinking water aquifers.”

Storage ponds of wastewater are also prone to accident. In 2013, federal regulators fined ExxonMobil $100,000 for a fracking wastewater pond leak in 2010 that contaminated a tributary of the Susquehanna River.

Perhaps the most high-profile concern with fracking wastewater, though, is that the process of injecting it underground may be causing earthquakes. Scientists increasingly believe that the large amount of water that is injected into the ground after a well is fracked can change the state of stress on existing fault lines to the point of failure, causing quakes. The quakes have usually been too small to be felt, but scientists have also warned that they stand to get stronger as more wastewater injection happens — a likelihood considering the growing expansion of fracking.