גשם, גשם משמיים - ישר אל תוך מיכל המים

פורסם: 24 בנוב׳ 2010, 11:01 על ידי: Sustainability Org

נכון. הגשם עוד לא כאן. אבל כשיגיע, כדאי שתדעו איך אפשר לאגור את המים לשימוש נוסף. פוטנציאל האגירה: 75 קוב מים לעונה. מורה ירוקים

חגי עזר | 24/11/2010 15:04
תגיות: אגירת מי גשם, מיחזור מים, חיים בירוק

בשנים האחרונות מתמודדת מדינת ישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, עם גירעונות חמורים במקורות המים המתוקים. הסיבות העיקריות למצבו העגום של משק המים הן שילוב של שנות הבצורת האחרונות, ההתעלמות הרשלנית של גורמי הממשל מבעיות המים לאורך השנים ובעיקר, העלייה בביקוש למים. לאור חומרת המצב, מתסכל לדעת שמחקרים מצביעים כי רק כ-20% ממי הגשמים שיורדים בארץ מגיעים אל מקורות המים המתוקים וממלאים אותם. כל שאר מי הגשם מתאדים או נשפכים לים. לא חבל על המים? .

אגירת מי הגשמים היא לא סטארט-אפ חדש. לאורך ההיסטוריה האנושית אגרו בני האדם את מי הגשם לצרכי שתייה, חקלאות ולשימושים נוספים. בארץ ישראל, ביוון בסוריה, ברומא בסין ובתאילנד ניתן למצוא עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות עתיקות לאגירה ולשימוש במי הגשמים. עם הזמן, והתפתחות הטכנולוגיה, נזנח השימוש הטבעי במי הגשם, ורוב האוכלוסייה במדינות המפותחות הפכה תלויה בהזרמת מים ממקורות מרוחקים של מים מתוקים עד לפתח הבית.
צילום: SXC
חבל על כל טיפה צילום: SXC

כמה גשם יורד כאן?

רוצים לאגור מים בישראל? כדאי לדעת כמה גשם יורד כאן. מדידת כמויות הגשם בארץ נעשית ביחידות של מילימטרים. מספר רב של תחנות מטאורולוגיות הפזורות ברחבי הארץ מודדות את כמויות המשקעים היורדות באזורים השונים. ההבדלים בין כמויות המשקעים ברחבי הארץ יכולים להיות משמעותיים. לדוגמה, באזורים הגשומים ביתר בארץ (כמו במצפה חרשים) כמות המשקעים השנתית תגיע ל-1,000 מ"מ גשם, ואילו באזורים הצחיחים (כמו באילת או בערבה), כמות המשקעים הנמדדת תהיה קטנה מ-50 מ"מ בשנה.

ממוצע המשקעים באזור מישור החוף והשפלה נע בין 500 ל-600 מ"מ גשם בשנה. בירושלים, בגליל ובגולן, הממוצע עולה ונע בין 700 ל-1,000 מ"מ בשנה. בדרום, מאזור דימונה ודרומה, נמדדים בממוצע רק 100 מילימטרים בלבד בשנה. 

כדי למדוד את פוטנציאל כמויות המים לאגירה ולשימוש משתמשים ביחידת הנפח – קוב.  קוב, הנקרא גם מטר מעוקב, הוא יחידת נפח המכילה 1,000 ליטרים. להבנת המושג אפשר לדמיין קובייה (קופסה) שאורך כל אחת מצלעותיה הוא מטר, ובתוכה מאוכסנות 1,000 קוביות קטנות בגודל 10 על 10 סנטימטר, המייצגות כל אחת – ליטר אחד.  או בדוגמה חלבית, אלף קרטוני חלב שמרכיבים קוב חלב.

קצת מתמטיקה של כיתה ג': כדי להמחיש את פוטנציאל איסוף מי הגשמים, ניקח לדוגמא בית פרטי, עם גג בשטח של 150 מטרים רבועים. הבית נמצא באזור מישור החוף בו יורדים 500 מילימטרים גשם בשנה. והחישוב הוא פשוט, אם יורדים 10 מ"מ של גשם על גג של 150 מ"ר, נוכל לאגור כמות של 1,500 ליטר, שמהווים – 1.5 קוב של מים. ובחישוב שנתי, באיזור מישור החוף שבו יורדת כמות משקעים שנתית של 500 מ"מ, נוכל לאסוף כ-75 קוב מים בכל שנה.

ומה במרכז העיר? חישוב הפוטנציאל לאיסוף המים מגגות בניינים אינה שונה מזו של הבתים הפרטיים. בדרך כלל לבתים משותפים יש לרוב שטח גג גדול יותר מהבתים הפרטיים. בניין לדוגמה, בעל שטח גג של 450 מטר רבוע (פי 3 מהבית בחישוב הקודם), הממוקם באותו אזור יאפשר אגירה של 150 קוב מים בשנה (פי 3 מדוגמת הבית הפרטי). גם בעיר הגדולה ניתן לאגור מי גשמים.

מי הגשמים נקיים?

מי הגשם נחשבים מים איכותיים מאד ויכולים לשמש לכל מטרה. שתייה, רחצה, הדחת אסלות, השקיית הגינה, נקיון ועוד. אבל מי הגשם עשויים גם להיות מזוהמים. מי הגשמים הראשונים של העונה במיוחד באזורים עירוניים ותעשייתיים, יכולים להיות עמוסים במזהמים. אבק, פיח, פחמן דו חמצני מומס הם רק חלק מהמזהמים שעשויים להימצא במי הגשמים, מזהמים שפוסלים מים שנאגרו מלשמש כמי שתייה.

גם גגות הבתים עצמם יכולים להוות פוטנציאל לזיהום. גגות בטון חדשים יהיו עמוסים במזהמים, ולכן מומלץ לחכות שני חורפים לפני שמתחילים להשתמש במי הגשמים לשתייה. אם בגג קיימת ארובה (להסקת הבית בעצים או בסולר), המים שמגיעים מהאזור בו ממקמת הארובה עשויים להכיל מזהמים האסורים לשתייה. גגות צבועים בצבעי עופרת עשויים להשאיר עקבות עופרת במים שיכולה לסכן את בריאות המשתמשים. גגות המזופתים בזפת למשל, אינם מזהמים את המים אך עשויים לפגוע בטעמם. שיטת אגירת המים עשויה גם היא לפגום באיכותם. יש לזכור שמים שעומדים לאורך זמן וללא הגנה מתאימה ופיקוח עשויים להוות אכסניה למזהמים ביולוגיים שונים ולגורמי מחלות מסוכנים.

מילוי מיכלים קטנים

עד עכשיו התרכזנו בפוטנציאל לאיסוף מי הגשמים, אך האם ניתן לבצע זאת הלכה למעשה? התשובה היא ברורה. פשוט לא. והכוונה היא שלא ניתן לאגור בבת אחת את כל המים, זו תהיה השקעה כלכלית גדולה מדי. הרי פוטנציאל האגירה השנתי של בית פרטי ממוצע מגיע ל 75 קוב מים, וזו כמות מים שמתקרבת לתכולתה של בריכת שחייה פרטית.

אז מה כן ניתן לעשות? הפתרון המעשי הוא לאגור כמות קטנה של מים בכל פעם ולהשתמש בה מיידית. נכון, לא ניתן יהיה לאגור את המים לימי הקיץ החמים, וגם לא נממש את כל פוטנציאל מי הגשמים, אך כך נוכל נפתור את בעיות הלוגיסטיקה הנובעות מהצורך לאגור כמויות מים עצומות.

העונה הגשומה בישראל מורכבת מעשרות אירועי גשם. בין אירוע גשם אחד למשנהו עובר זמן, זאת אומרת שהגשם בישראל אינו רצוף, ובמקרים רבים אינו יורד בכל יום. לכן טכניקת האגירה תהייה מילוי מיכלים קטנים יחסית בגודל קוב או קוב וחצי ושימוש מיידי בהם לצרכי הדחת אסלות, ניקיון הבית, להשקייה (בין ארועי הגשם) ולשאר צרכים.

כל צריכת המים ממי הגשמים
כדי להקים מערכת לאגירת מי גשמים יש לרכז באמצעות מרזבים את הגשם שירד על הגג ולנקז אותו לנקודת האגירה. שם יש להציב מיכל אגירה. המיכל שנועד לאגור את מי הגשמים יכול להיות מוטמן באדמה, או גלוי, על פני השטח. השימוש במים מתבצע בהתאם לצרכים, בין אם בכוח הכבידה או באמצעות משאבה.

מערכות האיסוף הביתיות והזולות מייעדות את המים להשקיה ולניקיון. הפתרון הזול ביתר יהיה להתקין מרזבים ולהוליך את המים לתוך מיכל בן קוב אחד בלבד המונח מעט גבוה מעל פני השטח (בזהירות ובבטיחות – זה שוקל טון). עלותו של מיכל האגירה הוא ההוצאה הכספית העיקרית במערכת פשוטה ומחירו משתנה לפי גודלו ואיכותו.

רוב מיכלי האגירה עשויים מפלסטיק באיכויות שונות אך יש כאלו העשויים ממתכות אל חלד. חלק מהמיכלים מותאמים להטמנה באדמה וחלקם מיועדים לעמוד על הקרקע. מחירם של מיכלי האגירה עולה ככל שנפחם גדול יותר ואסטרטגית אגירת המים, המושפעת ישירות מתכנון השימוש במים, תחייב היערכות של מיכלים בגודל מתאים. השימוש במים יתאפשר מכח הכבידה ומלחץ המים במיכל (התקנה גבוהה) ונוכל להשקות את הגינה ישירות ממי המיכל.

מערכות מושקעות ויקרות הן אלו המשלבות רכיבי בקרה מתקדמים המסייעים בשליטה על התנהגות המערכת, במיוחד במקומות בהם המערכת משולבת עם מערכת המים הביתית הרגילה. לדוגמה, אם מיכל מי האגירה משמש כמקור המים של הבית בתקופת החורף, מערכת הבקרה תדאג לכך שהמים יגיעו ממיכל האגירה ולא דרך אספקת המים הסטנדרטית, ותאפשר פתרונות למצבים בהם המיכל ריק, או שהגיע לקיבולת מקסימלית. באמצעות מערכות מתקדמות ניתן להגיע למצב בו כל צריכת המים של בני הבית במשך חודשי החורף תגיע ממי הגשמים. אם יש כוונה להשתמש במים לצרכי שתייה ובישול יש להתקין רכיבים לסינון וטיהור המים. בין שיטות הטיהור נוכל למצוא סינון במסננים מיקרונים ומסנני פחם, אוסמוזה הפוכה ונורות UV ועוד שיטות.

ואם כבר באגירת מים עסקינן, מדוע שלא נשלב אגירה ומיחזור? החיבור הטבעי בין מערכת לאגירת מי גשמים ומערכת למיחזור מים אפורים יכול לתת פתרון מיטבי לחיסכון ולמיחזור מים. מיכל האגירה יכול להיות משותף וכך גם מערכת הבקרה. שילוב בין המערכות ימנע אמנם שימוש במים כמי שתייה, אך יאפשר לחסוך ולמחזר כמויות מים גדולות עד כדי 70% מצריכת המים הביתית.

חגי עזר, עורך את אתר נקו – צרכנות אקולוגית, אוגר ומשתמש במי גשמים (אם יורד בכלל גשם), ומשתדל, באמת משתדל, לצעוד בנתיב הירוק.

לכתבה באתר nrg

Comments