בצורת? איך ישראל הפכה מעצמה להתפלת מים

פורסם: 11 ביוני 2012, 11:03 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 11 ביוני 2012, 11:03 ]

דוד בן-גוריון קידם התפלה עוד בשנות החמישים ומתקן ראשון קם באילת כבר בשנות השישים, אך האדמה נותרה יבשה שנים רבות, עד קביעה גורלית ב-2008. כך הפכה ישראל ממדבר שמשווע לטיפת מים לאימפריית התפלה עולמית

יעל דראל | 11/6/2012 11:07
תגיות: התפלה
 
מעטות המדינות שעוקבות באדיקות אחרי מפלסי מים. בישראל, מדינה המתפקדת כאי כמעט בכל תחומי החיים, מדובר כבר בהרגל של שנים. מפלס המים בכנרת כבר מזמן איננו רק נושא לדיווח חדשותי שוטף, אלא הפך למעין מדד המשקף את מצב הרוח הלאומי.

בשנים האחרונות, אף שתשדירי השירות של רשות המים ממשיכים להזהיר שישראל מתייבשת, ועל אף שבע שנים שחונות שעברו על מאגרי המים הטבעיים שלנו, אפשר כבר להצביע על שינוי. בשטחה של ישראל נבנו בשנים האחרונות מתקני התפלה ענקיים, חלקם אף מחזיקים בתואר "הגדולים מסוגם בעולם", בתהליך מואץ שעשוי, לדעת חלק מהמומחים, להפוך את ישראל בעתיד ממדינה צחיחה ליצואנית מים.

המתקנים הגדולים שפועלים כיום לאורך קו החוף של ישראל, בעיקר המבנה העצום בחדרה, המתקנים באשקלון ובפלמחים וגם אלה הנבנים בימים אלה בשורק ובאשדוד יתפילו עד סוף שנת 2013 כמות מרשימה של כ-600 מיליון מ"ק מים בשנה, כמות הגדולה כמעט פי ארבעה מזו שנשאבה מדי שנה מהכינרת בשנים האחרונות.
צילום: יח''צ
מתקן ההתפלה בחדרה. ממדינה צחיחה ליצואנית מים צילום: יח''צ
 
מצב זה, שבו למעלה ממחצית מי השתייה בישראל מקורם במי ים מותפלים, הושג בלא מעט מאמץ. עשרות החלטות ממשלה, שתי ועדות חקירה ואין-ספור דיונים והחלטות ביניים נידונו עד שמדינת ישראל החליטה לעשות את הצעד ולהפסיק להסתמך על חסדי שמים.

"ישראל אכן דומיננטית מאוד בהתפלת מים ויש לה תפקיד חשוב גם בשוק העולמי, אבל זוהי לא המצאה ישראלית", מספר פרדי לוקיץ', סמנכ"ל בכיר לפרויקטים מיוחדים בחברת IDE. "אם הולכים אחורה בהיסטוריה, מוצאים שכבר במאה ה-17 עשה הצי המלכותי הבריטי שימוש בעיקרון הבסיסי של התפלה. הימאים הבריטים השתמשו במתקנים בסיסיים שחיקו את מה שהטבע עושה - אידוי ועיבוי-לטובת הפקת מי שתייה באוניות הצי".

חברת IDE, בבעלות חברת דלק וחברת כיל, נחשבת כיום לאחד השחקנים המשמעותיים ביותר בשוק ההתפלה המקומי, ומי שבנתה בין השאר את מתקני ההתפלה הגדולים של חדרה ושורק, הנחשבים לגדולים מסוגם, לצד מאות מתקנים ברחבי העולם.

לוקיץ', בעל ותק של למעלה מעשרים שנה בחברה, טוען ש"אם הולכים אחורה יותר, אפשר למצוא עדויות קדומות יותר לניסיונות התפלה". עדויות כאלה, אם להסתמך על ספר שפרסם לפני כשנה דניאל הופמן, אחד ממומחי הנדסת ההתפלה בישראל, נעשו עוד בימי הפניקים ובהמשך גם על ידי היוונים והרומאים. בספר "התפלת מים ויישומה בישראל", שהוכן עבור רשות המים, מציין הופמן כי "המאמר המדעי הראשון על התפלה פורסם על ידי כימאים ערבים במאה השמינית".

אם כן התפלה, מושג חדש יחסית בלקסיקון העולמי וכזה שמייצג טכנולוגיה עכשווית, הייתה קיימת כבר בימי קדם?
"קשה להשוות את מה שעשו אז עם מה שעושים היום, אבל כן. העיקרון הבסיסי קיים כבר מאות שנים לכל הפחות".

בהיסטוריה בת זמננו, כמו הרבה דברים שהתחילו אי שם, גם מתקני ההתפלה הראשונים מתועדים בשירות צבא ארצות הברית, שבנה אלפי יחידות התפלה קטנות שישרתו את חייליו במסע דילוג וכיבוש איי האוקיינוס השקט. צילום באדיבות IDE
מתקן ההתפלה באשדוד צילום באדיבות IDE
 
"זיקוק מים מלוחים"

בישראל עלתה סוגיית ההתפלה לסדר היום בשנות החמישים. "מי שזיהה את מצוקת המים ואת השפעת המצב הגאופוליטי בהקשר הזה היה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון", מציין לוקיץ'. "הוא הבין שלא נוכל להישען על שכנינו ואמר:'חלק מהמים הדרושים יימצאו לנו על ידי אגירת מי הגשמים בסכרים. חלק מהמים יימצא לנו על ידי זיקוק המים המלוחים'. אז עוד לא קראו לזה התפלה".

בן-גוריון לא בזבז זמן והורה אז על הקמת ועדה ממשלתית לקידום הנושא. ההרכב כלל נציגי חברת המים הלאומית מקורות, אנשי חברת החשמל וגם נשיא חברת electric power American האמריקאית .
המלצת הוועדה יושמה כמה שנים לאחר מכן, במתקן ראשוני שהוקם באילת באמצע שנות השישים. תחושת אופטימיות שררה אז בקרב אלה שעסקו בתחום. גם המעורבות האמריקאית במשק המים הישראלי גדלה ותוכננה להתרחב בצורת מתקן התפלה נוסף לאילת בהיקפים גדולים.

אילת, העיר החמה ביותר בישראל ושבה גשם אינו עניין שבשגרה, נזקקה נואשות לאספקת מים, אך לא הכול היה ורוד בימיו של המבנה הראשון. "מערכת המים הארצית איננה מגיעה לאילת, שסבלה בעבר ממצוקת מים גדולה במיוחד", הסבירו במקורות. "בשנות השישים הפעילה בה מקורות את המתקנים הראשונים להתפלת מי ים בשיטת האיוד, אך צריכת האנרגיה הגבוהה אילצה את החברה לחפש אלטרנטיבה".

צילום באדיבות IDE
מתקן ההתפלה באילת צילום באדיבות IDE

בינתיים ההתעניינות האמריקאית הוסטה לכיוון אחר. "בשנות השישים החליטה ישראל לשתף פעולה עם חברה אמריקאית (פיירבנקס ויטני, י"ד) כדי ליישם טכנולוגיות התפלה שהציע פרופ' אלכסנדר זרחין, מדען רוסי בעל שם שהיה עולה חדש בישראל", מפרט לוקיץ'.

זרחין וקבוצת המדענים שקיבץ הקימו לימים חברה ישראלית-אמריקאית בשם "מתקנים להתפלה בע"מ". "זרחין היה אדם בעל מעוף", אומר לוקיץ', "הוא והמדענים שלו ישבו במחנה יונה, לשעבר מלון הילטון בתל אביב, ולאחר מכן הם עברו למעבדה שהוקמה במבנים ארעיים בתל ברוך. בצריפים האלה התחילה תעשיית ההתפלה הישראלית להצמיח שורשים".

עבודתה של חבורת זרחין הניבה לבסוף ארבעה מתקני התפלה קטנים באילת, שכל אחד היה מסוגל להתפיל 350 קוב ליום. "זה היה לא מעט במונחים של הימים ההם", נזכר לוקיץ'. הטכנולוגיה שהם פיתחו הייתה של הקפאת מים בוואקום, תהליך שמאפשר לנטרל את המים ממלחים. הבעיה היחידה בטכנולוגיה הזו הייתה שהיא הצריכה מתקנים מאוד גדולים. זה עדיין היה מסורבל".

הסרבול וחוסר ההצדקה הכלכלית של המתקנים הללו הביאו לבסוף לסגירת החברה המשותפת, ובמקומה נפתחה חברת התפלה כחול-לבן בשם "הנדסת התפלה לישראל". "הארגון הזה הוא למעשה החברה שממנה נולדה לימים IDE", מסביר לוקיץ'.

המתקנים של זרחין היו אולי מסורבלים בראשית הדרך, אך כל מהנדס התפלה מתחיל בישראל יודע לספר כי היה בהם אלמנט אחד שנותר כירושה משמעותית מאוד לתעשייה כולה. "המדחס שזרחין המציא היה אולי התרומה המשמעותית ביותר. הוא שימש בהמשך כמשאבת חום, כלומר באמצעותו ניתן היה לקחת את המים, לאדות אותם ואז לדחוס את האדים לצינורות. התהליך הזה נתן מים מזוקקים".

בזכות המדחס של זרחין נולדה טכנולוגיה תרמית ועל בסיסה פותחה בחברה הישראלית החדשה טכנולוגיית "זיקוק דחיסת אדים". בשלב הזה הפך העסק לכלכלי יותר. על פי הופמן, החברה הישראלית הצליחה למכור מאמצע שנות השישים עד שנת 1980 למעלה מ-100 מתקני התפלה מסחריים למדינות שונות.

"המתקנים הראשונים היו לספרד, השני נמכר לממשלת ישראל ופעל בשארם א-שייח', מתקנים נוספים נמכרו לאיטליה ולאיים הקנאריים הצחיחים, בעיקר לתעשיית התיירות שהייתה זקוקה למתקני התפלה כמו לחמניות. ואז נפתח השוק האיראני".

בחברת IDE יודעים לספר כי לפני מהפכת האייתוללות שיתפה ישראל פעולה עם איראן לא רק בתחום תשתיות הנפט, אלא גם בענף המים.

צילום באדיבות IDE
המעבדה להתפלת מים בתל ברוך צילום באדיבות IDE
 
מים לאיראן

"לא מעט מתקני התפלה ישראליים הוקמו במהלך שנות השישים והשבעים באיראן: בבושאהר, בקיש, במקומות שבהם היו בסיסים של חיל האוויר האיראני, איפה שהשאה נהג לבלות", אומר לוקיץ'. "זה היה שוק גדול. כשהשאה נפל עם המשטר כל השוק הזה התמוטט כמובן, אבל חלק מהיחידות עדיין עובדות".

לפני כמה שנים זכה לוקיץ' למפגש מקרי עם מהנדס מים איראני בכנס בנושא התפלה שהתקיים באירופה. האיראני הציג בפניו תמונה עדכנית של מתקן שהקימה IDE באיראן באותן שנים. "מתברר שהמתקן הזה עדיין עובד".

בינתיים המצב בארץ לא נראה מעודד. הכנרת מצטמקת, ההתיישבות הולכת וצורכת עוד ועוד מים, ולמרות זאת במהלך שנות השבעים והשמונים לא ממש הוקמו פה מתקני התפלה לצרכים מקומיים. התפלה נתפסה בעיקר כעסק כלכלי-מסחרי. מוצר שנמכר היטב בחו"ל.

לקראת סוף שנות השמונים, כשרבים ממאגרי המים של ישראל צנחו אל מתחת לקווים האדומים, כשהמגזר החקלאי צומצם משמעותית במכסות המים שלו וכשמחירי הנוזל עלו כדי לאלץ את הציבור לחסוך-כבר היה ברור שיש צורך בהתפלה מקומית, אלא שהמכשול היה כספי. הייתה לכך התנגדות עקבית מצד משרד האוצר, גם לאחר גל העלייה המסיבי ממדינות ברית המועצות וגם לאחר הסכמי המים שנחתמו עם ירדן וכללו אספקת מים לשכנינו.

מנהל אגף ההתפלה ברשות המים, אברהם טנא, מסביר: "החשש היה בעיקר של האוצר והחקלאים. כל אחד מהם חשש מהמחיר של השקעה בהתפלה, אבל בשנת 2000 נוצר חלון הזדמנויות נדיר - בייגה שוחט כיהן למשך מספר חודשים כשר האוצר וכשר התשתיות במקביל. היינו זקוקים לאישור שני המשרדים האלה כדי לבצע התפלה, ואכן בייגה היה הראשון שעזר לקדם את החלטת הממשלה הראשונה: להתפיל 50 מיליון מ"ק בשנה".

אביגדור ליברמן, השר שהגיע בעקבותיו של שוחט למשרד התשתיות, חתום על החלטת הממשלה הדרמטית יותר, שקבעה כי ישראל תתפיל מים בהיקפים של 400 מיליון מ"ק בשנה. "הכול היה עדיין על הנייר, שום מתקן לא התקדם בפועל", מבהיר טנא, "ואז הגיע חורף 2003-2002 הגשום וכל התוכניות והעבודה שנעשתה חזרו למגירה".

השנים חלפו ורק בינואר 2007, עם הקמתה של רשות המים וההחלטה כי המשק יהיה כלכלי סגור, החל משרד האוצר לסגת מהתנגדותו העקבית להתפלה. "מרגע שזה כבר לא הגיע מתקציב המדינה נסללה הדרך. ביולי 2007 וביוני 2008 התקבלו שתי החלטות ממשלה שקבעו יעדי התפלה של 750 מיליון מ"ק עד שנת 2020", אומר טנא.

צילום באדיבות IDE
אילת. מבט על מתקן ההתפלה צילום באדיבות IDE
 
מעצמת התפלה

לצד מתקני התפלת מי ים שהוקמו בישראל לאורך השנים, אחד התחומים שבהם מתמחים במדינה הוא התפלה של מי תהום מליחים, תחום שאותו מובילה כיום חברת מקורות. "למרות העיכוב ביישום התוכניות, ישראל נחשבת ללא ספק למעצמה בנושא של התפלה כיום", אומר לוקיץ'.

"הסיבה הראשונה היא שהמתקנים שמוקמים פה הם הכי גדולים בעולם, אבל הסיבה השנייה היא גם קצב ההקמה. צריך לזכור שלפני עשר שנים לא היה פה כלום, ובעוד שנה נתפיל 600 מיליון מ"ק מים. אין לזה אח ורע".

ומה צפוי לנו בעתיד? התשובה היא שהזרוע עוד נטויה. על פי תחזיות רשות המים, המתקנים הקיימים אמנם יצילו את ישראל ממשבר המים הנוכחי, אך לא יספיקו לשנים הבאות. עד שנת 2050 צפויה ישראל להקים בשטחה לפחות חמישה מתקני התפלה נוספים.

לכתבה באתר nrg

 
 
Comments