הגיעו מים עד נפש: משפחת לביא נכנסת לגמילה

נשלח 19 ביולי 2010, 5:03 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 8 בפבר׳ 2011, 23:31 ]

בשעה טובה התנתקנו מחברת המים המינרליים. ומה עכשיו? נכון, אין מי שתייה מושלמים בישראל, אבל יש מי שתייה לא רעים, והם לא מוכרחים לבוא בתוך בקבוקי פלסטיק

אביב לביא | 18/7/2010 13:54
בכל פעם שיצאתי השבוע מהבית זכיתי ברגע קטן של חסד. מחוץ לדלת הדירה היו מוטלים, כפלסטיק שאין לו הופכין, השרידים האחרונים של מערכת היחסים שלנו עם חברת המים המינרליים: שניים-שלושה מיכלים תכלכלים גדולים, והמתקן שבשנים האחרונות תפס יותר מדי מקום על השיש במטבח.

בשירות הלקוחות - אחרי שנואשו מהאפשרות לשכנע את אשתי להחזיר עטרה ליושנה - הבטיחו שיגיעו לקחת את הציוד. אומרים שלהתנתק מחברת מים מינרליים זה מסובך כמעט כמו להתגרש מהכבלים. ברגעים שהשורות האלה נכתבות, ההשוואה הזו נראית לגמרי לא מופרכת.
איור: מושיק לין
אדם טבע ועיר איור: מושיק לין

אם זה היה תלוי בי, זה היה קורה כבר מזמן. ממש מזמן. אלא שבשנים האחרונות כל ניסיונות השכנוע שלי להעיף את המינרליים לכל הרוחות התנפצו על חומת הסרבנות המוחלטת של שלטונות הבית, ונאלצתי, כמו שפוליטיקאים נהגו לומר בימי שלטון מפא"י, לקבל את דין התנועה.

לשמחתי, מתברר שלפעמים התנועה משנה את דעתה. אמנם כדי שזה יקרה היינו צריכים לספוג סדרה של תקלות שירות מקוממות (לחזור הביתה ולגלות שהמכל דלף והציף חצי סלון זה תענוג מפוקפק למדי), של זיהומים במעיינות שמהם שואבים את המים ושל מקרים מוזרים שבהם היה למים טעם של עיסה מעופשת - אבל העיקר שבסוף זה קרה, ושיחת הניתוק הנחרצת למוקד השירות בוצעה בשעה טובה ומצוינת.

החיפוש אחר מי השתייה המושלמים בישראל הוא לולאה סבוכה עם הרבה פרדוקסים ומעט פתרונות. אחסוך לכם את החיפוש: אין מי שתייה מושלמים בישראל. מצד שני, יש הרבה מי שתייה לגמרי לא רעים, והם בהחלט לא מוכרחים לבוא בתוך בקבוקי פלסטיק מרגיזים. דווקא כמי שמרבה ללמוד, לעסוק ולכתוב על הקשר ההדוק והמטריד בין סביבה לבריאות, אני יותר ויותר נוטה לחשוב שהעיסוק בשאלת טהרתם של המים הוא אובססיה ישראלית מוגזמת, שקומץ בעלי הון ניצלו אותה כדי להתעשר.

אם תתקשרו למומחי המים המופלגים ביותר בישראל, חלקם מדענים בעלי שם עולמי כמו אבנר עדין או יורם אבנימלך, ותשאלו איזה מים הם נוהגים לשתות, תשמעו בתגובה גיחוך קל שאחריו בדרך כלל יתברר שבביתו של הפרופסור הנכבד שותים מי ברז, לכל היותר כאלה שעוברים דרך מסנן ביתי כלשהו.


נתחיל מהמובן מאליו: שתיית מים מינרליים היא הרגל מעצבן וחסר כל הצדקה משלושה היבטים עיקריים - כלכלי, סביבתי וחברתי. לא צריך להיות רואה חשבון כדי להבין שהמים המינרליים יקרים משמעותית מכל חלופה מימית אחרת בישראל; לא צריך להיות מחבק עצים כדי להכיר בהשלכות האקולוגיות הקשות של ייצור מאות מיליוני בקבוקי ומכלי פלסטיק בשנה, ושל שינועם במשאיות מעשנות לאורכה ולרוחבה של הארץ; ולא צריך להיות שלי יחימוביץ' כדי להתקומם כנגד העובדה שחברות פרטיות קיבלו זיכיון לשאוב את מי המעיינות שלכם ושלי, לבקבק אותם ולמכור לנו אותם במחיר שגבוה פי כמה מאות(!) מהתעריף שהם משלמים תמורתם למדינה (חברות המים המינרליים קונות את המים מהמדינה בתעריף של מים לתעשייה, שהוא נמוך אפילו ממחירם הזול מאוד של מי ברז רגילים).

נשארנו עם העניין הבריאותי. יותר מפעם נשאלתי על ידי קוראים, איך ייתכן שאני - שמאמין בחקלאות ומזון אורגניים - מתייחס בביטול להבדלים בין מי ברז למים מינרליים. הרי מינרליים זה האורגני של המים, לא?

אז זהו שלא. אין גזרה שווה בין מים לאוכל. ואני לא מדבר על העובדה שחקלאות אורגנית היא נכס לסביבה ושקנייה ישירה של ירקות ופירות אורגניים מחקלאי היא מעשה חברתי וקהילתי חשוב שמדלג בקלילות על התיווך של התאגידים. אני מדבר על זה שגם בבואנו לפענח איזה מים יותר בריאים, מתברר שהתשובות לא חד-משמעיות.

תמשיכו לחפש את המים המושלמים

כל מי השתייה, גם אלה שמפכים מהברז בביתנו וגם אלה שמגיעים בבקבוקי פלסטיק, מקורם בטבע - מי תהום או מעיינות (או מהים המותפל). ההבדל טמון במה שקורה להם בדרך. מי הברז מקבלים מכה של כלור כדי לחסל את האפשרות של התפתחות זיהום חיידקי, מקבלים תוספת קטנה של פלואור כי משרד הבריאות חושב שזה חיוני לבריאות השיניים (ואחרים טוענים שזו תרופה מזיקה ומיותרת שמוסיפים למים שלנו בעל כורחנו), ועוברים דרך ארוכה בצינורות.

אולי יותר מכל דבר אחר, האיכות והטעם שלהם בסוף המסלול - הברז הביתי - תלויה במצב הצנרת של הבניין והדירה. לכן, אין תשובה אחת לשאלה "האם מי הברז בישראל ראויים לשתייה". היא משתנה מרחוב לרחוב, מבניין לבניין, לעתים מדירה לדירה. אפשר לסכם את המצב כך: אם מי הברז בביתכם צלולים וטעימים (כלומר אם אין להם טעם מודגש של כלור ובעיקר אם הם לא מכילים עננה של חלקיקים מרחפים מימי הורדוס), אתם יכולים לשתות מהם בלב שקט ולשמוח בחלקכם. אם לא - כמו למשל בבניין בן ה-45 שבו אני מתגורר - צריך למצוא דרך לשדרג אותם.

האם המעבר למים מינרליים מבטיח שדרוג כזה? לאו דווקא. גם המים המינרליים לא מזנקים אל הפה ישר מהמעיין. הם מיטלטלים בכבישי הארץ במשאיות, לעיתים מבלים זמן ממושך על המדרכה בשמש קופחת, מה שעלול לגרום להם לפתח זיהומים ומזרז את זליגתם של מרכיבים חשודים מהפלסטיק לתוך המים.

ביותר מדי תחנות דלק הם עדיין עומדים ליד המשאבות וסופגים עננים של בנזן מסרטן. אם הלכתם על אופציית המכלים הביתיים, כדאי לדעת שחלקם מכילים את הכימיקל המפורסם ביספינול - אותו חומר מטריד דמוי הורמון שמצוי גם בחלק מבקבוקי התינוקות. מי שעדיין מחפש את המים המושלמים, ייאלץ להמשיך לחפש.

הוא לא ימצא אותם גם בעולם המטהרים הביתיים, אבל נדמה ששם טמון הפתרון הסביר שאיכשהו מאזן בין כל הצרכים. הרבה יותר זול ממים מינרליים, הרבה יותר סביבתי וכמובן יותר צודק (משלמים תמורת הסינון, לא תמורת המים). ובאשר לבריאות ולטעם: מסנן הפחם יעיף את הכלור, הסינון המיקרוני ישאיר בצד חלודה ושאר חלקיקים מיותרים.

אחרי שהתרצו ונתנו למים המינרליים בעיטה בישבן, עסקו השבוע שלטונות הבית במשא ומתן מייגע עם מספר חברות שמשווקות מסננים למיניהם. לשמות של החברות הללו יש נטייה לכלול את המילה pure, אבל אנחנו כבר יודעים שכדי לשתות מים טהורים באמת צריך לנסוע לגרינלנד ולתחוב את הראש מתחת לקרח. עד שנממש את החלום הזה נסתפק במה שיש - ולמרבה ההקלה מה שיהיה בביתנו בשנים הקרובות זה מים שזורמים מהברז ולא מתוך בקבוקים.

לכתבה באתר nrg

Comments