מה אומרת העובדה שהמים בבתי החולים מזוהמים והצנרת חלודה על המצב במטבח הפרטי שלנו? תהיות בעקבות חשיפת "מעריב"

מאז שפרסמנו בשבוע שעבר את התוצאות העגומות של בדיקות המים שערך משרד הבריאות בבתי החולים (חריגות של מאות ואלפי אחוזים בריכוזי עופרת, אלומיניום וברזל, ורמות לא נסבלות של עכירות), נשאלתי בעשרות גרסאות את אותה שאלה: מה זה אומר עלינו? על המים בברז הביתי שלנו? אם בבתי חולים מצב הצינורות קטסטרופלי, והם מתפוררים לתוך המים תוך הפיכתם לעיסה של מתכות וכימיקלים בטעם חלודה, למה שנצא מנקודת הנחה שבבניין שלנו הצינורות מפיקים שמפניה?


שאלה טובה, במובן הרע של המילה. שאלה מטרידה, בעיקר עבור מי שמאמין, כמוני, שמבחינה סביבתית, כלכלית וכן, גם בריאותית, שתיית מי ברז היא הדבר הנכון, ושאין הצדקה אמיתית לרכישת מים בבקבוקי פלסטיק. משרד הבריאות מחזיק בעמדה דומה, ואני חושד שזה מה שגרם לכמה מאנשיו לנסות לטשטש ולגמד את הממצאים המדאיגים שנחשפו בבתי החולים.

זו טעות נפוצה, ילדותית, שמביאה לתוצאה הפוכה: כשמשרד ממשלתי מוסר בתגובה רשמית שבבדיקות לא התגלו ריכוזים חריגים של עופרת, וכי כל החריגות נתגלו במים החמים - בשעה שבדוחות המעבדה כתוב, שחור על גבי נייר, שלפחות בשלושה בתי חולים נתגלו ריכוזי עופרת חריגים וכי רמות גבוהות של מתכות נמצאו גם בכמה נקודות של מים קרים - נוצרת תחושה חמוצה כאילו מישהו מנסה למנוע מהציבור מידע שרלבנטי לבריאותו.

המציאות שנחשפה בבתי החולים היא חלק מלאקונה ותיקה ברשת המים הישראלית, לאקונה שמשתרעת בין שעון המים של הבניין לברז שממנו אנחנו שותים. "מקורות" אחראית להביא מים איכותיים לשיבר של הרשות המקומית, והרשות המקומית ותאגידי המים אחראיים להזרים מים טובים לפתח הבניין. עד כאן הכל עובד בכלל לא רע. מה שקורה מכאן והלאה הוא בגדר הפקרות מוחלטת. כל בניין לגורלו, כל בניין והצנרת שלו.

בבנייני מגורים המצב דווקא טוב יחסית: בחדשים שביניהם הצנרת עשויה פלסטיק ואמורה לשרוד שנים ארוכות בלי שחלקים ממנה יזלגו לתוך המים; הבעיה מתמקדת בבניינים ישנים שבהם הצנרת לא שופצה או הוחלפה. שם, לעתים קרובות, המים הבוקעים מהברז מתאפיינים במרקם ארכיאולוגי.

במקרה כזה מומלץ להשתמש באחד המטהרים הביתיים הקיימים בשוק. המטהר יסנן את הפירורים והחלודה וינפה את טעם הכלור. האם זה מושלם? החיים לא מושלמים. גם איכותם של המים המבוקבקים, חשוב לזכור, נבדקת ביציאה משער המפעל. איש לא בודק אותם אצלכם בבית, מקץ ימים של הובלה ואחסון, לעתים בתנאים מפוקפקים.

בבניינים גדולים, ביניהם מבני ציבור כגון בתי חולים (ומה שמטריד אף יותר-בתי ספר), הפוטנציאל לצרות שמקורן בצנרת גדול יותר. "מדובר בצנרת באורכים עצומים", אומר שמעון צוק, הידרולוג ויועץ סביבתי, "שיש לה גם הרבה שימושים - חדרי כביסה, מערכות חימום וקירור. זה לא כמו בית קפה שיש לו חמישה מטר צינור מהשיבר עד המטבח".
עד כאן תיאור הבעיה. אבל מה עושים? קודם כל, עושים. במהלך השנים נמנע משרד הבריאות בעקביות מלקיחת אחריות על מה שקורה למים אחרי שהם עוברים את השעון. הסקר האחרון לנוכחות מתכות בבתים פרטיים נערך בסוף שנות התשעים. איש לא חושב שמשרד הבריאות צריך לשפץ את הצנרת אצלנו בבית, אבל כאחראי לבריאות הציבור חובתו להיות עם היד על הדופק ולשמש כמנחה מקצועי ויועץ ההתגוננות של האזרחים. אפשר לעשות זאת באמצעות הסברה, פרסום והמלצות ברורות. הציבור צמא - תרתי משמע - להנחיות כאלה. מי שמכיר את המלצות משרד הבריאות בכל הנוגע לטיפול בצנרת המים הביתית - שיקום.

באשר למבני ציבור, הממלכה כבר לא יכולה להתנער מאחריות, וכך גם לגבי מה שמתרחש בעסקים שמשרד הבריאות חותם על רשיון העסק שלהם. שורה של אנשי מקצוע איתם שוחחתי השבוע סבורים שהדבר הראשון שניתן לעשות, כבר מחר בבוקר, הוא לחייב כל מבנה ציבור ובית עסק בבדיקה תקופתית של איכות המים והצנרת. מי שהמים שזורמים בדל"ת אמותיו לא ראויים לשתייה, יישלח למקצה שיפורים ושיפוצים שבסיומו יידרש להמציא בדיקות חוזרות שמוכיחות שהליקויים תוקנו. בדיוק כמו שעסקים ובניינים נדרשים לעמוד בתקני כיבוי אש, הנדסה ובטיחות.
   
צעדים כאלה הוצעו בשנים האחרונות פעמים רבות על ידי מומחי מים חיצוניים למשרד. גם בוועדת עדין, שבחנה את איכות המים בישראל, נשמעו קולות ברוח זו, אבל דבר לא קרה. אולי המבוכה הגדולה שהסבו תוצאות הסקר בבתי החולים תגרום סוף סוף לדברים לזוז בכיוון הנכון, גם אם באיחור שמותיר בפה טעם מפוקפק של חלודה.

לכתבה באתר nrg

---

כתבות קשורות:
חשיפה: מים מזוהמים בשורה של בתי חולים בישראל