תערוכת IFAT: לשחות במי שפכים

פורסם: 20 בספט׳ 2010, 5:02 על ידי: Sustainability Org

האיראנים ביקרו בדוכן הישראלי ובחנו טכנולוגיה חדשנית לחסכון אנרגטי במתקני טיהור שפכים. וגם איך אפשר לשחות במי שפכים


בבוקר היום השלישי לתערוכה הציעו המארגנים סיור לעיירה הציורית פרייזינג. גיבור הסיור היה מתקן טיהור השפכים. המתקן מטפל בביוב האזורי, ואחר כך מזרים את השפכים המטוהרים לנהר האיזר, שזורם גם בליבה של מינכן. לא רחוק מהמקום בו השפכים פוגשים את האפיק, יש אזור שבו משפחות גרמניות נוהגות לשחות להנאתן במי הנהר. מנקודת מבט ישראלית, התמונה הזו מעוררת קנאה. בישראל כל טיפת מים שיוצאת ממט"ש (מכון לטיהור שפכים) ולא מועברת היישר לחקלאות, נחשבת לבזבוז משווע. בגרמניה המים הללו אינם נחוצים לחקלאות - החקלאים מסתדרים מצוין עם כמות הגשמים, ואפשר להזרים את השפכים בחזרה לנהר.

אז מה ההבדל בין מתקן טיהור שפכים בגרמניה ובישראל, ומדוע קשה לדמיין ישראלים משכשכים בביוב מטוהר? מפני שבישראל הפאניקה וחוסר האמון מנהלים את החיים הציבוריים. למעשה, יש מקומות שבהם שפכים המטוהרים בדרגה הגבוהה ביותר מוזרמים לים, למשל הרצליה.

המחשבה על כך אולי לא נעימה, אבל מה לעשות - שפכים אי אפשר סתם כך להעלים. אפשר לטהר אותם, אך בסופו של דבר צריך להזרים אותם לאיזשהו מקום. הבעיה היא שלא פעם לסלידה הישראלית יש בסיס. מבחינת הטכנולוגיות, שיטות הטיפול והתקנים אין הבדל מהותי בין מתקני טיהור השפכים בגרמניה ובישראל.

אז איפה בכל זאת טמון השוני? בכיר בענף בישראל הגדיר אותו אתמול כך: "בשלב התכנון אנו מכוונים לרמה אחת מתחת לאירופאים; בביצוע שתי רמות, בתפעול שלוש רמות". הכוונה היא שהטכנולוגיות אולי דומות, אך כדי לחסוך, מתקני טיהור השפכים בישראל מתוכננים לשרת כמות מועטה של אוכלוסייה לעומת הצורך האמיתי, וברגע שהאוכלוסייה גדלה הם עולים על גדותיהם ומייצרים צחנה במקום מים מטוהרים. בביצוע מעדיפים לקנות ציוד זול, שמתפקד בשלבים הראשוניים, אך מתקלקל במהירות.

ובתפעול, "מתקן שמתוחזק בגרמניה על-ידי 10 אנשים יופעל בישראל על-ידי 3, כולל השומר", אומר הגורם בענף. "כל עוד הכל עובד והמתקן חדש זה מספיק. אך ברגע שמתחילות בעיות, קשה להתגבר עליהן והעסק מתחיל להסריח. בגלל שהרשויות חוסכות בטווח הקצר, בטווח הארוך הציבור משלם".

לכתבה באתר nrg
Comments